לפי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984, בסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בכל תביעה אזרחית ופלילית אשר אינה מצויה תחת סמכות הדיון של בית משפט השלום. הנושאים בהם לבית משפט השלום סמכות הדיון נקבעו בסעיף 51 לחוק זה. בפרשה הנידונה נטען לחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום, היות ונושא התביעה לא היה מצוי תחת סעיף 51 האמור, ולכן נטען כי ראוי שהמחלוקת המשפטית תתברר בבית המשפט המחוזי – לו הייתה סמכות שיורית לדון בתביעה.
יש לכם שאלה?
המקרקעין נשואי תביעה זו היו רשומים על שמות אח המבקשת ובעלה לשעבר. כפי שנטען בכתב התביעה, אחיה של המבקשת העביר לה את המקרקעין במתנה על פי הסכם שנעשה ביניהם. בעניין זה צויין אף כי העסקה דווחה לשלטונות המס. עם זאת, הבעלות על המקרקעין לא שונתה על שמה של המבקשת, ובפועל בנק לאומי, המשיב בהליך זה, עיקל את זכויות האח במקרקעין אלו עקב חוב שהיה חייב לו. המבקשת גילתה על העיקול רק לאחר שלוש שנים מיום שבוצע.
טיעוני הצדדים
בפרשה זו, המבקשת ביקשה מבית המשפט לפסוק פסק דין הצהרתי לביטול העיקול האמור, היות והמקרקעין המדוברים היו תחת בעלותה. מנגד, המשיב טען לחוסר סמכות הדיון של בית משפט זה בהליך. זאת משום שעניין התביעה לא נגע ל"חזקה, שימוש או בחלוקת החזקה ו/או השימוש בנכס", אשר היו מצויים תחת סמכות בית משפט השלום. לפיכך, נטען כי היות והתביעה נגעה לנושא זכויות החכירה, הסמכות העניינית לדיון הייתה נתונה לבית המשפט המחוזי.
ההכרעה
בית המשפט ביקש את התייחסות ב"כ המבקשת לטענת הסמכות העניינית אותה טען המשיב, ונענה: "לאחר בדיקה נוספת של שאלת הסמכות, המבקשת מתכבדת להודיע לבית המשפט כי מצאה, שאכן הסמכות הענינית נתונה לבית המשפט המחוזי". אם כן, ב"כ המבקשת בהליך הסכימה לכך שהסמכות העניינית לדון בתביעה הייתה של בית המשפט המחוזי, ועם כך בית המשפט הסכים. בנוסף, הוזכר פסק הדין הידוע: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, בו נידון נושא תביעה זהה בבית המשפט המחוזי. בכך בית המשפט מצא חיזוק לעובדה כי היה ראוי שתביעה זו תתברר בבית המשפט המחוזי. לאור האמור, בית המשפט הורה על העברת התביעה לבית המשפט המחוזי מרכז היות והמקרקעין היו מצויים באותו האיזור.