תביעה נגד מומבסה טורס שפשטה את הרגל בעקבות פיצוץ מלון בבעלותה בקניה

בעניין: פלג יוסף
התובע
נ ג ד
1. ממן יצחק
2. סולמי יהודה
3. עדיני חננאל
4. פרדייס מומבסה טורס 1997 בע"מ
הנתבעים

פסק - דין
רקע

מונחת בפני תביעה כספית שמהותה אי החזרי הלוואה בסך כולל של 614,915 ₪.

תביעה זו נסובה סביב הלוואות שנטלו הנתבעים מאת התובע. מר פלג (ביליג) יוסף (להלן: "התובע") הינו איש עסקים. הנתבעים וחברת פרדייס מומבסה טורס (1997) בע"מ (להלן "החברה"), שיווקה חבילות נופש בבית מלון בשם "פרדייס מומבסה" אשר נוהל על ידם בעיר מומבסה שבקניה, ביבשת אפריקה.

בתאריך ה – 28/11/02 אירע פיגוע במלון על ידי פעילי "אל-קעידה".
פיגוע זה הביא בסופו של דבר לחיסול פעילותה של החברה.

טענות התביעה

בחודש מאי לשנת 2002 פנה מר ממן יצחק (להלן: "יצחק") לתובע לצורך קבלת הלוואה בסך 20,000$ ארה"ב בשמו ובשם מר סולמי יהודה (להלן: "יהודה") ומר עדיני חננאל (להלן: "חננאל") (להלן יחדיו: "הנתבעים") וכן בשם החברה. סוכם, כי הלוואה זו תוחזר לתובע עד לתאריך ה – 31/08/02. התחייבות זו נחתמה על ידי יצחק, יהודה והחברה.
בסוף חודש יולי 2002, פנו הנתבעים בשנית לתובע לצורך קבלת הלוואה בסך 100,000$ ארה"ב. פירעון הלוואה זו נקבע בתשלומים החל מאמצע חודש אוגוסט 2002. על הלוואה זו התחייבו כל הנתבעים יחדיו לרבות החברה.

ההלוואות דנן לא נפרעו כפי שסוכם, לאור בקשת הנתבעים לאורכה. התובע, הסכים לבקשתם של הנתבעים למתן הארכת התקופה בה יוחזרו ההלוואות. גם על פריסת ההלוואות חתמו הנתבעים אולם לא עמדו בתנאיה.

התובע, הסכים פעם נוספת, לפרוס מחדש את ההלוואות דנן. בסוף חודש ינואר לשנת 2003 נחתם בין הצדדים הסכם חדש המסדיר את פירעון שתי ההלוואות יחדיו ואת גובה התשלומים. בהסכם זה החברה הייתה זו אשר לוותה למעשה את הכספים והנתבעים ערבו למלוא ההלוואה בהתאם להסכם והתחייבות החברה לתנאיה.

הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא שילמו לתובע מאומה על חשבון ההלוואות האמורות. חודש לאחר מכן, ב – 19/02/03 שוב ביקשו הנתבעים ארכה נוספת לפירעון החוב. החל מרגע זה כל ניסיונותיו של התובע ליצור קשר עם הנתבעים העלו חרס. מכתבי התראה ודרישות לתשלום החוב לא נענו. משכך, הגיש התובע תביעה זו בסך של 120,000$ בצירוף ריבית דולארית עד ליום הגשתה בגובה סכום התביעה (להלן: "התביעה העיקרית").

בנוסף, הגיש התובע תביעה נוספת שמספרה 41871/03 בסך 47,000 ₪ כנגד יהודה וגב' צעירי רינה מלכה (להלן: "רינה") בגין הלוואה בסך 10,000$ אשר לא שולמה למעט סך של 1,000$ כאשר יהודה ערב באופן אישי להחזר ההלוואה דנן (להלן: "תביעת רינה").

שתי התביעות דנן הוגשו ב 'סדר דין מקוצר', אוחדו, הונחו על שולחני ונידונו בפני.



טענות ההגנה

רינה טענה בבקשתה למתן רשות להתגונן, כי לא היה מדובר בהלוואה כלל אלא במעין "מקדמה" כאשר רינה, תחזיר אותה לתובע באמצעות החברה, בה עבדה כסוכנת נסיעות. את העמלות להן זכאית רינה היה על החברה להעביר לידי התובע, כאשר המקדמה תשולם עד לאחר 150 הזמנות. לשיטתה של רינה, הרי שקיימת אצל החברה יתרת זכות לטובתה בגין עמלות אותם היא מוכנה להמחות לשמו של התובע.

יהודה טען להגנתו בתביעתה של רינה כי ההסכם עליו מסתמך התובע איננו מלמד כלל על הלוואה ומשכך, לא מוטלת כל אחריות עליו כ"ערב". בנוסף, הוא טען שללא כל הסבר סכום החוב שוערך לפי 16% ריבית דולארית שנתית למרות שאין כל ציון על כך בהסכם שהוצג לתמיכת התביעה.

בתביעה העיקרית התגוננו הנתבעים באמצעות תצהירו למתן רשות להתגונן של יהודה.

לשיטתם של הנתבעים, בינם לבין התובע התנהלה מערכת יחסים ארוכת שנים לרבות ניהול עסקים בין התובע לחברה. מסיבה זו בלבד הסכים התובע להלוות לחברה את סכומי ההלוואות, אשר היו ידועים לתובע כי הצורך בהם נבע מבעיות תזרימיות בחברה.

ככל הזכור ליהודה, התובע הוא זה אשר חייב כספים לחברה ולא להפך, כיוון ש:

א. התובע חייב לחברה סך של 85,000$ בגין טיסה בסוף חודש יולי לשנת 2001 בה התובע הזמין את כל המקומות בטיסה אך בפועל הביא 70 נוסעים בלבד מתוך 210 מקומות בטיסה אשר נותרו ריקים.
ב. החברה שילמה לתובע סך של 25,000$ עבור מכשירי טלוויזיה אשר רכש למלון מומבסה. המכשירים אכן סופקו על ידי התובע אולם הסכום הותנה בכך שייגבה על ידי החברה מבית המלון. עקב הפיגוע הסכום לא נגבה ומשכך היה על התובע להחזיר את הכספים דנן.
ג. התובע רכש כרטיסי טיסה בסך 31,000$ במסגרת מבצע "סתיו" אותו ערכה החברה במהלך סתיו 2001. סכום זה, לא שולם על ידי התובע מעולם.

הנתבעים הגישו כל מסמך היכול לתמוך בטענות אלו עקב ניהול החברה על ידי כונס נכסים ולשיטתם, ייתכן והתובע אף חב לחברה סכום גדול יותר. עם זאת, די בשלושת הטענות הללו בכדי להראות כי התובע חב לחברה סך של כ – 141,000$, דהיינו, סכום גבוה בלמעלה מ - 21,000$ מסכום ההלוואות. אי לכך, לנתבעים, כערבים אין כל חוב כלפי התובע.

בנוסף, לטענתם, אין כל מקום לקביעת ריבית דולרית בסך 16% וקביעה זו על ידי התובע בוצעה ללא כל ביסוס.

בתאריך ה – 31/12/03 ניתנה החלטה המתנה את מתן הרשות להתגונן בתביעות בהפקדת סך של 200,000 ₪ על ידי הנתבעים, ו- 25,000 ₪ על ידי רינה. לאחר שהחלטה זו לא בוצעה על ידם, ניתן פסק דין כנגד כל הנתבעים בשתי התביעות. הנתבעים הגישו ערעור על כך אולם רינה לא עשתה כן.

בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה לפיה פסק הדין כנגד המערערים יבוטל והתיק יוחזר לבית משפט השלום לגופו של עניין. לעומת זאת, פסק הדין כנגד רינה הפך לחלוט ומשכך, על בית המשפט לדון אך ורק בנוגע לאחריותם של הנתבעים בתביעה העיקרית ולאחריותו של יהודה בתביעת רינה.
דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק וכן על כל המוצגים שהוגשו במהלך דיוני ההוכחות, מצאתי לנכון לקבל את התביעות בחלקן והכל כפי שיפורט להלן.

ראיות התובע בתביעה העיקרית

התובע צירף לכתב התביעה העיקרי וכן לתצהיר עדותו הראשית מסמכים רבים, מהותיים, קוהרנטיים ובעיקר אוטנטיים. יצויין כי הנתבעים לא התכחשו לאף מסמך אלא הכירו באמיתותם ובתוכנם. כפי שניתן להיווכח ממסמכים אלו, הנתבעים היו אלו אשר ביקשו את ההלוואות, חתמו על קבלתן, שידלו את התובע למתן אורכות וגם לאחר מכן, עם איחוד ההלוואות ופריסתן מחדש חתמו הנתבעים, אחד אחד, על התחייבותם האישית לפירעונן.

המסמכים שהוצגו על ידי התובע תואמים מבחינה כרונולוגית את השתלשלות העניינים לפי גירסת התובע נספח א' לכתב התביעה הינו מכתב אשר נשלח על ידי יצחק לתובע בתאריך ה – 01/05/02, בו צויין, בין היתר –

" הנידון: הלוואה ע"ס 20000 דולר

יוסי אני מודה לך על נכונותך לעזור לנו פעם נוספת בקטע הכספי,"

בתאריך ה – 19/05/02 נשלח לתובע מכתב נוסף (נספח ב') חתום על ידי יצחק ויהודה יחדיו, בו נכתב בין היתר כך –

"תודה מקרב לב על עזרתך בכלל ועל ההלוואה בפרט בסך 20,000$.
יהודה סולמי ת.ז. ... ואני יצחק ממן ת.ז. ... מתחייבים באופן אישי להחזר הלוואה זו ועל כן גם מר יהודה סולמי מצרף חתימתו למכתב זה."

נספח ג' מתייחס להלוואה בסך 100,000$ וגם הוא נשלח לתובע על ידי הנתבעים, כאשר כולם חתומים על המכתב לרבות החברה וכך נכתב -

" הנדון: ערבות להלוואה בסך 100,000$
ראשית תודה מקרב לב, על הסכמתך למתן הלוואה של 100,000$
1. חברת פרדייס מומבסה...
2. יצחק ממן ...
3. יהודה סולמי ...
4. חנן עדיני ...

ערבים כולם ביחד וכל אחד לחוד לפירעון הלוואה בסך 100,000$ ... "

נספחים ד' ו – ה' לכתב התביעה הינם מכתבים מהנתבעים לתובע, המלמדים על אי העמידה בתנאי הפירעון. בנספח ד' נכתב בין היתר –

"3. אנו מרגישים שכל התנצלות לא תהיה במקומה ובכל זאת אנו מתנצלים שוב ושוב.
4 . אני חושב שהכרות רבת השנים שלך עם משפחת פרדייס נותנת לנו (עדיין מקווים) נקודות זכות, אומנם נקודות הזכות נוצלו אבל ... (במקור – מ.ק) אנו מרגישים שעדיין יש לנו קצת זכויות שמאפשרות לנו להתפלל מנחה ... (במקור – מ.ק)"

בנספח ה' –

"לצערי אנו נאלצים להתנצל שוב על אי הנעימות שנגרמת לך. כולנו תקווה שהפעם בעז"ה נצליח לעמוד בלוח הזמנים.
...
אין במכתבנו זה לבטל את האמור במכתבנו הקודם או לבטל את הערבות האישית שניתנה בעבר."

נספח ו' הינו הסכם ההלוואה שנחתם בתאריך ה – 30/01/03 אשר ההקדמה שבו מלמדת כיצד הצדדים רצו להעלות על הכתב את תנאי ההלוואות עובר לכך. הסכם זה נחתם על ידי התובע והחברה. אולם, בסוף ההסכם נכתב כך –
" אישור

אנו הח"מ, מאשרים בזאת כי אנו ערבים כלפי מר יוסף פלג – ביליג, לקיום כל חיוביה והתחייבויותיה של חברת פרדייס מומבסה טורס (1997) בע"מ, על פי הסכם זה לעיל.

אנו מתחייבים לשלם ליוסף פלג – ביליג, את סכום ההלוואה בסך 120,000 $ בצירוף ריבית הפריים שתווסף לסכום זה, וזאת בתוך 7 ימים ממועד דרישתו של ביליג."

ראוי לציין כי המסמך דנן נחתם לאחר קרות הפיגוע במלון. גם בהסכם זה הנתבעים לא עמדו. נהפוך הוא, בחודש פברואר נשלח לתובע מכתב שאומר בין היתר כך –

" הנדון: החזר הלוואה

בהמשך לשיחותנו הרבות בעניין החזר ההלוואה שקיבלנו ממך ואשר איציק חנן ואני ערבים לה באופן אישי אני מבקש ממך לחשוב שנית על האמור לעיל ולאחר מכן לקבל את ההחלטה.

1 . ידוע לכולנו כי מועד פרעון ההלוואה עבר.
2 . ידוע לכולנו כי לאחר שמועד הפירעון עבר הסכמת לשנות את מועד הפירעון וגם מועד זה עבר.
3 . ידוע לנו כי הסכמת לתת את ההלוואה מתוך גמילות חסד ולא היה לך כל כוונת רווח ואף לא ביקשת כל תמורה בגין ההלוואה."

מסמכים אלו יחד עם עדותו של התובע מוכיחים כי ההלוואות ניתנו ולא הוחזרו. התובע פעל בתום לב וככל שיכל בא לקראת הנתבעים, דחה זמני פירעונות לפנים משורת הדין ככל שהנתבעים ביקשו בכדי שההלוואות ייפרעו. בסופו של יום תגובתם של הנתבעים לטוב ליבו של התובע היתה כפיות טובה והתנערות מסיכומים והתחייבויות. הנתבעים לא השיבו לנתבע ולו שקל אחד כנגד ההלוואות ואף כאשר נראה היה כי הינם עומדים להחזיר לתובע סך פעוט של 1,628$ בלבד, הרי שבסופו של יום גם סכום זה לא הועבר לידיו.

משכך, וכפי שיפורט למטה, הרי שאין לנתבעים כל הגנה מפני תביעה זו.

ראיות התובע בתביעת רינה

בתאריך ה – 20/09/02 התקיימה פגישה בין התובע לנתבעים ורינה. בתאריך ה – 22/09/02 נשלח לתובע מכתב המלמד על סיכום הפגישה. בין היתר נכתב כדלקמן –

"1. יוסף יעביר ביום שני לחשבון שרינה תודיע לו סך של 10,000$.
...
5. רינה תחזיר את 10,000$ מתוך העמלות ולא יאוחר מ – 120 יום, לאמור אם חו"ח לרינה לא יגיעו עמלות בסך של 10,000$ רינה תשלם את הסך הנ"ל מן "הגורן או מן היקב". יהודה סולמי ערב באופן אישי להחזר זה."

בהתאם לאמור לעיל, אשר נכתב על ידי רינה ויהודה בעצמם, הרי שיש לקבל את התביעה. למעט סך של 1,000$ שאכן הוחזרו לתובע, לא קיבל התובע כל החזר במשך חודשים ארוכים. דרישתו להחזר ההלוואה דנן לא נענתה וכך גם דרישת בא כוחו.
במסמך אין כל איזכור על התנייה כזו או אחרת. ההיפך, צויין בו מפורשות שאם לא יגיעו עמלות רינה תשלם עמלות "מן הגורן או מן היקב".

טענות הנתבעים בתביעה העיקרית

הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית לעניין שתי התביעות יחדיו. למעט שינויים "קוסמטיים" בלבד, ניתן להיווכח כי כל הנתבעים חתמו למעשה על אותו תצהיר.

לשיטתם של הנתבעים חובותיו של התובע עולים על סכומי ההלוואות. בחודש יולי 2001 הזמין התובע את מלוא המקומות באחת הטיסות, 210 במספר. בכך רצה התובע, כחובב חזנות, לבצע "טיול חזנות" הכולל שירתם של חזנים בעלי שם ומוניטין בינלאומיים. דא עקא, כי לשיטתם של הנתבעים, הצליח התובע למכור רק 70 מקומות כך שנותרו כ – 140 מושבים ריקים. מכיוון שהתובע שילם לחברה רק עבור המושבים אותם מילא, נותר חייב לחברה סך של 84,000$.

מספר חודשים לאחר מכן, בחודשי הסתיו של שנת 2001, ניהלה החברה מבצע בשם "מבצע סתיו" בגינו נמכרו הטיסות במחיר מוזל. לשיטתם, התובע אשר שמע על המבצע, ביקש בשנית לרכוש את מלוא המקומות בטיסה. גם טיסה זו לא הצליח התובע למלא והצליח למכור רק 148 מקומות. בגין יתרת המקומות הפנויים נותר התובע חב לחברה סך נוסף של 31,000$.

כמו כן, בחודש מאי לשנת 2001 התקשר התובע עם בית המלון בעסקה לאספקת מכשירי טלוויזיה ומערכות שמע בסך 23,780$. מכיוון שהחברה הייתה בקשרים הדוקים עם בית המלון, ביקש התובע כי החברה תתווך בין הצדדים. העסקה הותנתה בכך שהחברה תוכל לגבות את הסכומים מהמלון. אולם, מכיוון שהמלון נקלע לקשיים כלכליים, ובעקבות הפיגוע, החברה לא הצליחה לגבות את הסכום האמור ועל כן על התובע להשיב לחברה את הסכום הנ"ל.

כל הנתבעים ציינו בתצהיריהם כי מצבה הכלכלי של החברה באותה עת היה בכי רע. מאידך, כל הנתבעים האמינו כי מצבה של החברה ישתפר ורק עקב כך הסכימו לערוב על חובותיה. כמו כן, ציינו הנתבעים כי לא ידעו את שיעור חובותיו של התובע לחברה. משכך, סברו הנתבעים, לתומם, כי מדובר בהלוואות שעל החברה להשיב לתובע.

טענות הנתבעים בתביעת רינה

כל הנתבעים טענו בתצהיריהם גם לעניין ההלוואה לרינה, זאת משום שגם יצחק וחנן נכחו בפגישה בה סוכם על מתן הסכום. לשיטתם ברורה היא העובדה כי המדובר במקדמה בלבד אותה היה על רינה להשיב באמצעות עמלות המכירה של חבילות הנופש. כאשר רינה הייתה מצליחה להביא לרישומם של כ – 150 נוסעים, עליהם התחייבה כלפי התובע, הרי שהמקדמה הוחזרה במלואה.

בנוסף, גם אם יימצא כי רינה לא עמדה בתנאים אלו, הרי שהפיגוע היה בבחינת "כוח עליון" אשר סיכל את יכולתה של רינה לעמוד בהסכם ומשכך, היא פטורה מתשלום הסכום האמור. אם כך הדבר, הרי מקל וחומר כי לא ניתן לחייב את יהודה בסכום זה.

ראיות הנתבעים

ידוע הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).

נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע:

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "

לעניין נטל השכנוע - ההלכה היא, שכאשר טענת ההגנה היא מסוג "הודאה והדחה" נטל הראיה והשכנוע רובץ על כתפיי הנתבע. ראה, למשל, את דברי כב' הש' נתניהו בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146 –

"כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג "הודאה והדחה" - "כן - אבל", כלומר, הודאה בכל העובדות, הנטענות על-ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע,"

ראה גם דברי המלומד א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה שביעית) בעמ' 74 –

"מקום שהנתבע מתגונן בטענה מסוג "הודאה והדחה", רואים אותו כמודה בטענת התובע, בעוד את העובדות, המצדיקות את ההדחה, עליו להוכיח, ולא – יזכה התובע בתביעתו."

מרגע הגשת בקשת הרשות להתגונן ועד לרגע הגשת הסיכומים על ידי הנתבעים, לא הייתה כל הכחשה לעניין טענותיו המהותיות של התובע.

התובע, עמד בנטלי ההוכחה, קרי נטלי הבאת הראיות והשכנוע כמפורט לעיל.

מנגד, הנתבעים לא הביאו ולו בדל ראייה להוכחת טענותיהם. אפילו במהלך חקירותיהם העלו הנתבעים טענות לעניין הוכחת טענותיהם ללא כל ביסוס. ראה עדותו של יהודה בדיון מה – 25/06/07 –

"ש. זה נכון שעל אף כל ההתחשבנות שעשית יחד עם ממן לא צירפת לתצהיר שלך מסמך בנוגע להתחשבנות אלא אך ורק את הסכם ההלוואה.
ת. זה לא נכון.
ש. לתצהיר שלך צירפת עוד מסמכים?
ת. כן." (עמ' 20 ש' 2-6)

עדותו של יהודה לא הייתה אמינה או קוהרנטית. עיקר טענותיהם של הנתבעים נבעו לאחר שהוגשה התביעה דנן, ויצחק ויהודה ביצעו "שחזור" של "העובדות". לאחר השחזור דנן, גילו הנתבעים כי התובע חב לחברה כספים. בעודי שואל מדוע לא גבו הנתבעים את החובות הרי שניתן לראות כי היו אי אלו התחשבנויות, ראה המשך עדותו של יהודה –

"ש. כל כמה זמן הייתם מתחשבנים עם התובע?
ת. עם התובע פלג לא היו לי התחשבנויות אלא מעת לעת.
ש. מעת לעת זה פעם בשנה פעם בחודש?
ת. תקופות מסויימות" (שם ש' 7-10)

לעניין טענת הקיזוז של מכשירי הטלוויזיה ראה את עדותו של יצחק, שם לא היה ברור הטיעון כי התובע חב לחברה כספים –

"ש. מראה לך מסמך שצירפתם במסגרת גילוי המסמכים וזה נקרא חשבונית מס וזו חשבונית שנשלחה בנושא של אותם טלוויזיות ומערכות שמע, מכיר?
ת. (מעיין ממושכות) לא, לא מכיר.
ש. מי שילם עבור הובלה של הטלוויזיות ומערכות השמע?
ת. לא יודע.
ש. אתה לא יודע מי שילם על ההובלה?
ת. לא זוכר." (עמ' 18 ש' 17-23)

גם לעניין "חובותיו" של התובע בקשר לשתי הטיסות לא ניתנו תשובות קוהרנטיות והגיוניות. בניגוד למה שטענו הנתבעים בתצהיריהם, יצחק אשר נחקר על נושא זה לא יכל לתת תשובות הגיוניות:

"ש. בסעיף 8 ובסעיף 9 לתצהירך אתה מציין שהתובע שילם בהתאמה 42,000 דולר בגין כרטיסים שרכש ו – 72,000 דולר בגין כרטיסים שרכש. היה התובע קודם ואמר שהנוסעים היו למעשה משלמים את הכסף לחברה, מחיר הרף- התחתון הכסף היה נשאר בחברה והפער היה עובר לטובת בעל היחידה. כשאתה אומר ששילם על טיסות, איך זה קרה?
ת. 74,000 דולר זה היה כסף של הלקוחות, ואם אני לא טועה, 42,000 דולר זה היה כסף במבצע סתיו. כסף שהוא העביר לנו ולא דרך לקוחות.
ש. אתה אומר ש – 42,000 דולר שולמו במסגרת טיסת החזנות.
ת. (חושב) זה היה כסף שהוא שילם עבור "מבצע סתיו". לגבי טיסת החזנות – אני עונה כי אני לא זוכר ..." (עמ' 18 ש' 7-16)

הנה כי כן, יצחק סתר את אשר כתב בתצהיר עדותו הראשית, עדויותיהם של כל הנתבעים לקו בחסר, נראו כטענות כבושות שלא גובו באף מסמך וכטענות סרק (כגון הטענה שאין מסמכים להציג כי החברה בניהול כונס נכסים. האם לא ניתן ליצור קשר עם אותו כונס פלוני ולבקש את המסמכים? האם לא ניתן לבקש מבית המשפט צו להמצאת המסמכים מצדדים שלישיים? התשובה ברורה אך הנתבעים לא הניפו אצבע להוכחת טענותיהם).

לא זו אף זו, מעבר על מוצגים ת/1 ו – ת/2 במהלך הדיון מלמדים כי בטיסה היו רק 21 מקומות ריקים ולא 140 מקומות, גם לעניין זה לא סיפקו הנתבעים תשובות הגיוניות.

הנתבעים פעלו בשיטת "גילוי טפח והסתרת טפחיים" והותירו שאלות רבות ללא מענה:

מדוע לא הוצג בפני פירוט חברה מרשם החברות? מדוע הנתבעים טענו כי יצחק מנהל החברה ויהודה איש שיווק ומנהל השיווק וחנן רק איש שיווק בחברה אולם בתצהיריהם ידעו לומר כי לא עסקו בהנהלת החשבונות של החברה, מדוע לא זומן לעדות מנהל החשבונות של החברה? מדוע בכל מכתב ומכתב שנשלח על ידי הנתבעים לתובע לוקחים הנתבעים אחריות אישית על ההלוואות? מדוע איש השיווק של החברה מודה מקרב ליבו על מתן הלוואה בסך 100,000$ לחברה כאשר כל עבודתו היא "שיווק" ? מדוע לא הוצגו בפני תלושי משכורת של הנתבעים "השכירים" בחברה?

אין כל ממש בטענותיהם של הנתבעים. המדובר בטענות ללא כל ביסוס, טענות בעלמא אשר הופרחו באוויר ללא כל קשר וללא כל ראייה. יתרה מזו, חלק מטענות ה"קיזוז" הנ"ל נולדו עוד בטרם נחתמו מסמכי ההתחייבויות דלעיל ולא הוזכרו בהם כלל. משכך, נהירה היא העובדה כי יש לקבל את טענות התובע ולדחות את טענות הנתבעים.

תביעת רינה

תביעה זו דינה להתקבל בחלקה גם כן. מעבר על מכתב "סיכום הפגישה", נספח א' לתביעה זו מלמד כי היה על רינה לשלם את הסכום תוך 120 ימים. אכן, הייתה התנאה כי הסכום יכול שישולם על ידי רישומם של 150 איש לטיסות והעמלות ייזקפו לטובתו של התובע.

הנתבעים אף טענו בתצהיריהם כי רינה עמדה ביעד זה ואף מעל ומעבר. לחילופין, נטען כי באם לא עמדה בכך הרי שבעקבות הפיגוע אין לראות בה חייבת שכן הפיגוע עצמו מנע את ביצוע המכירות והעברת העמלות.

לעניין זה, רינה הובאה לעדות על ידי הנתבעים עצמם. בעדותה טענה כי כלל לא הגיעה ליעד האמור ודוק: אף לא הייתה קרובה –

"ש. עד למועד הפיגוע רשמת 150 אנשים?
ת. רשמתי 32 אנשים.
ש. אם אגיד לך שהנתבעים אמרו שעד למועד הפיגוע רשמת הרבה מעבר ל – 150 נוסעים?
ת. מה היה התאריך ... אחרי שאתה אומר לי 09/2002, אני עונה כי לא ייתכן." (דיון מה – 17/07/07 עמ' 27 ש' 7-11)

אם כך, הרי שרינה לא עמדה ביעד של 150 לקוחות ולכן "המקדמה" לא נפרעה. גם את הטענה השנייה כי הפיגוע מנע את גביית העמלות מוצא אני לנכון לדחות.


סעיף 5 להסכם קובע כדלקמן –

"רינה תחזיר את 10,000$ מתוך העמלות ולא יאוחר מ – 120 יום, לאמור אם חו"ח לרינה לא יגיעו עמלות בסך של 10,000$ רינה תשלם את הסך הנ"ל מן "הגורן או מן היקב". יהודה סולמי ערב באופן אישי להחזר זה."

מבלי להיכנס לפרשנות המדוייקת של המשפט דלעיל, הכוונה הינה שבאם העמלות לא יגיעו לכדי 10,000$, תהא חייבת רינה לשלם את הכסף שקיבלה תוך 120 ימים וללא קשר מאין הוא יבוא.

אם כך, הרי שהפיגוע לא מנע את החזרת הכספים ואך לא תיתכן הטענה כי פיגוע, עם כל הצער, "ימחוק" חובות כספיים. אי לכך, כאשר ההלוואה קיימת הרי שעל יהודה לעמוד בהתחייבותו להשיב את הסכום.

עניין הריבית

הטענה היחידה שאינני יכול לקבל מבין טענות התובע, בשתי התביעות דנן, הינה טענתו לריבית דולרית, שנתית, בגובה של 16%. בשתי התביעות לא מצאתי כל תימוכין לעניין גובה ריבית שכזו ומשכך אין כל מקום לפוסקה. בהסכם השלישי, אשר איחד את שתי ההלוואות להלוואה אחת נכתב כי הריבית תהא פריים בלבד. אך גם ריבית זו לא הוכחה בפני כדבעי. אי לכך אין מנוס מחיוב הנתבעים בהצמדה וריבית כחוק בלבד.

סוף דבר

בת.א 41874/03 הנני מקבל את התביעה בחלקה כך שהנתבעים ישאו בקרן החוב בסך 120,000$ על פי שער הדולר ביום הגשת התביעה, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

בת.א 41871/03 הנני מקבל את התביעה בחלקה כך שיהודה ישא בסך של 9,000$ לפי שערו ביום הגשת התביעה כאשר סכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, הנני מחייב את הנתבעים במלוא הוצאותיו של התובע לרבות סך של 54,000 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.


ניתן היום, ה' ב אדר א, תשס"ח (11 בפברואר 2008), בהעדר הצדדים.

מנחם קליין, שופט



קלדנית: שלומית נחום-שלום / שירלי אימרמן