לעתים, אחד מהצדדים לסכסוך המשפטי ירצה להחיל את דין זר בעניינו. סוגיה זו מתקיימת, בין היתר, כאשר שני הצדדים לסכסוך מגיעים ממדינות שונות, או ששני הצדדים לסכסוך, כבפרשה הנידונה, הם תושבי מדינה אחת אשר גרו במדינה אחרת ועשו בה את עסקיהם. במקרים בהם צריך לזהות את הדין שחל על הסוגיה שבמחלוקת, בית המשפט בוחן מספר סממנים – כאשר הסממן החשוב ביותר הוא כוונת הצדדים. אם בית המשפט אינו יכול להתחקות אחר כוונת הצדדים, יהא עליו לחפש אחר כוונתם לפי הנסיבות האובייקטיביות.
יש לך שאלה?
בהקשר לסוגיות המתקשרות בחוזים, בית המשפט בוחן סממנים ענייניים – כגון: מקום כריתת החוזה, מקום ביצוע החוזה, זהות הצדדים לחוזה, שפת החוזה, מטבע התשלום ועוד. הפרשה הנידונה עסקה בכך, כאשר אחד הצדדים ביקש להחיל את הדין הניו יורקי, ובית המשפט נדרש לקבוע לפי איזה דין לפסוק במקרה הקונקרטי.
העובדות
הצדדים בפרשה זו סיכמו על היכנסות התובע כשותף בעסקו של הנתבע, מגרש למכירת מכוניות משומשות בניו יורק, בתמורה לתשלום של 100,000 דולר. בפועל, התובע העביר לנתבע תשלום זה, אך למשך תקופה ארוכה הנתבע לא רשם על שמו את המניות. לפיכך, התובע והנתבע סיכמו כי הראשון יפסיק לעבוד בעסק ויקבל את הכספים בחזרה. עם זאת, הנתבע השיב לתובע רק מחצית מן הסכום, כאשר התובע לא הצליח לשכנעו להשיב לו את היתרה. לפיכך, התובע הגיש בפרשה זו תביעה למען קבלת יתרת הסכום בליווי ריבית והצמדה, סך של 50,000 דולר, ולמען קבלת הפיצוי המוסכם בחוזה, 10,000 דולר. סכום התביעה היה 340,519 שקלים.
בהליך הקודם, הנתבע טען כי בית המשפט בישראל לא היה הפורום הנאות לקיים את הדיון, אך בית המשפט דחה טענתו. זאת משום ששני הצדדים היו אזרחי המדינה ותושביה בעת שהוגשה התביעה. בהליך זה, הנתבע הגיש בקשה שבהליך בארץ יחול הדין הזר של מדינת ניו יורק ובית המשפט התכנס על מנת להכריע בכך. יש לציין כי משמעות הבקשה נבעה מכך שתביעתו של התובע התיישנה על פי הדינים בניו יורק ומכך שעל פי הדין הזר, היה די בכך שהנתבע העביר לתובע את המניות, וכי לא היה מוכרח לרשום את ההעברה בפועל.
ההכרעה
בית המשפט קבע כי "כאשר הסכום נקבע בדולרים, שפת החוזה הייתה השפה האנגלית, מקום מגוריהם של הצדדים באותה העת היה בניו יורק ואף נקבע על עיסוקו של התובע במגרש המכוניות המצוי בניו יורק לפי שכר שבועי בדולרים, כולם מלמדים כי על החוזה יש להחיל את דין מדינת ניו יורק – ארה"ב".
עוד צוין כי "כאשר מתבקשת הוכחתו של דין זר כברירת הדין הרי שעל המבקש להחילה נושא בנטל הוכחתה". בעניין זה, בית המשפט קבע כי הנתבע עמד בנטל. הנתבע הסתמך על תצהירו של התובע, לפיו תקופת ההתיישנות החלה ביום 10.04.1998. הנתבע הגיש חוות דעת מומחה בעניין דין מדינת ניו יורק, ולפי חוות דעת זו תקופת ההתיישנות נעה בין שנה לשש שנים (תלוי בסוג התביעה). לפיכך, על פי דעת המומחה תביעה זו התיישנה במהלך שנת 2004 בלאו הכי. בית המשפט קיבל חוות דעת זו, תוך שהדגיש כי התובע אף לא הגיש חוות דעת נגדית, וקבע כי משום כך יש לדחות את התביעה.
בסיום הדיון, בית המשפט פסק שגם לו היה נקבע שהדין הרלוונטי למקרה זה הוא הדין הישראלי, אזי שגם אז התביעה הייתה נדחית. הודגש כי היה נראה שטעותו של התובע הייתה "טעות בכדאיות העסקה". שכן, הלה ידע כי העסקה עם הנתבע לא הגיונית או רווחית אך בחר בכל זאת להמשיך ולהישאר בעסק על מנת ל"גרום לו להצליח". היות וטענת "טעות בכדאיות העסקה" אינה טענה המקובלת על פי הפסיקה הישראלית, הרי שגם לפי הדין הישראלי היה ראוי לדחות את התביעה. לאור האמור, בית המשפט חייב את התובע בהוצאות הנתבע בסך 18,000 שקלים.
.JPG)
.jpg)
