בחודש אוקטובר בשנת 2011 נקבע על ידי המחוקק הישראלי כי ברירת המחדל בהנפקת שיקים תהיה שיופיע עליהם הכיתוב "למוטב בלבד". משמעות הכיתוב היא שהשיק יוכל להיות מופקד אך ורק על שמו של האדם הרשום על גבי השיק. מטרת השינוי הייתה מניעת סחירות השיקים. לפני שינוי זה, ברירת המחדל הייתה קבלת השיקים מהבנק ללא הכיתוב האמור, ובמקרים אלו היה ניתן למסחר את השיק מאדם לאדם – וזאת כל עוד המחזיק בשיק לא שרטט עליו בכתב יד "למוטב בלבד". מסחור השיק היה יכול להיעשות על ידי ציון שמו של האדם אליו רוצים להעביר את השיק מאחורי השיק, בצירוף חתימת המחזיק בשיק לפני ההעברה. בפרשה זו נידונה הסוגיה האמורה.
יש לך שאלה?
על פי עובדות המקרה, ברשותו של התובע בהליך זה היו שני שיקים אשר ניתנו לו על ידי רופא שיניים עבור חוב שהיה חייב לו. הרופא מסר את השיקים לתובע ללא ציון שם המוטב. כאשר התובע ביקש לפרוע את השיקים, הבנק סירב לפדותם בטענה שניתנה הוראת ביטול בעניינם. לפיכך, התובע החליט לפתוח תיק בהוצאה לפועל למען מימוש השיקים. יש לציין כי התובע רשם את שם בתו על גבי השיקים והיא חתמה מאחר השיקים חתימת היסב. בהמשך, נמתח קו על הכיתוב וחתימת ההיסב של בת התובע מאחורי השיקים, אשר ביטל לכאורה את ההיסב ואפשר החזרתם אל האחרון.
טענות בעל השטר
בהליך זה נידונה התנגדותו של בעל השטר. כפי שנטען על ידי המתנגד לביצוע השטר, הוא מסר לרופא השיניים את השיקים כתמורה לטיפולי שיניים. בפועל, טיפולי השיניים בגינם ניתנו שני שיקים ספציפיים אלו לא בוצעו, ולכן החליט המתנגד על ביטול השיקים. נטען כי היות והטיפולים לא בוצעו, הוסכם בין המתנגד לבין הרופא בכתב כי השיקים יוחזרו אליו ולא יופקדו. לכן, המתנגד טען כי לרופא לא הייתה כלל הרשאה לסחר את השיקים לאחר – גם לא לתובע.
ההכרעה
בית המשפט קבע שבאופן כללי, מחיקת היסב המופיע מאחורי שיק הופכת את השיק ל"שיק על החלק", באופן זה שכל אדם יכול לפרוע אותו. צוין כי לפי סעיף 20(ג)לפקודת השטרות "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". כלומר, חזקה ששיק אשר יצא מהחזקתו של צד החתום על השיק נמסר באופן כשר וללא תנאי. עם זאת, ההיסב המחוק אשר הופיע מאחורי השיקים הנידונים סתר חזקה זו, ועל התובע היה להוכיח בהליך זה כי הוא אוחז בשיקים כדין. כפי שציין השופט: "ההצדקה לקיומה של חזקה זו היא רק כאשר אין בגוף השטר עדות כלשהי להגבלה בהיסב. כאשר יש לכאורה פגם קנייני כלשהו בשטר עובר נטל הראיה לתובע להוכיח, כי הוא אוחז בשטר כדין".
בעניין זה, בית המשפט קבע כי לפי הכיתוב על השיקים התובע לא היה הנפרע שהופיע על השיק, וכי היה לראות את ההסבה המופיעה בגב השיקים "כהיסב מגביל או לפחות כהיסב מיוחד" על שם בתו של התובע. יש להדגיש כי בית המשפט קבע כי "למרות שהתובע טען, כי החשבון המצויין על גבי השיקים הוא חשבון המשותף לו ולנפרעת, לא הביא התובע כל ראיה בעניין זה, ממילא הדבר לא הוכח, ודין הטענה להידחות".
היות והתובע לא הביא ראיות לכך שההגבלה שהופיעה מאחר השיקים, אותו היסב מגביל, נמחקה כדין על ידי בתו, בית המשפט החליט לדחות את התביעה, שכן "משלא הוכח, כי מחיקת ההגבלה נעשתה כדין, ממילא לא הוכח מעמדו של התובע כ"אוחז" בשיקים, ודין התביעה להידחות".
לבסוף, בית המשפט חייב את התובע בשכ"ט של ב"כ הנתבע בסך 4,000 שקלים
