רשות הנמלים הוקמה בשנת 1961, כאשר תפקידיה העיקריים היו לדאוג ליעילות הנמלים ולפיתוחם. בשנת 2004 הוחלט על הפרטתה של הרשות, כך שפוצלה לארבעה תאגידים פרטיים נפרדים: חברת נמלי חיפה, חברת נמל אילת, חברת נמל אשדוד וחברת נמלי ישראל. על פי סעיף 54 לחוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד - 2004, כל חוב שהיה לרשות הנמלים עבר לחברת נמלי ישראל אך ורק אם ניתנה הוראה מפורשת לכך על ידי השרים המנויים בחוק. הפרשה הנידונה, עסקה בכך.
יש לך שאלה?
טענות הגורמים המעורבים
התובעת בפרשה זו הייתה חברת עורכי דין אשר התבקשה במהלך שנת 2001 ליתן חוות דעת משפטית אודות השינוי אשר היה עתיד להתקיים ברשות הנמלים והרכבות. כפי שנטען בכתב התביעה, התובעת נדרשה להכין את חוות הדעת על ידי הסתדרות העובדים הכללית, הנתבעת. טען כי סוכם בין הצדדים על תשלום שכר טרחה לפי שעות עבודה. כאשר התובעת ביקשה תשלום שכר זה, שעמד על 5,148 דולר, הנתבעת סירבה. יש לציין כי במהלך שש השנים מעת שניתנה חוות הדעת, התובעת שלחה 11 מכתבי התראה לנתבעת, אך נענתה בסירוב לתשלום שכר טרחה. עקב התנהלותה זו של הנתבעת, התובעת החליטה להגיש תביעה זו על סך 29,828 שקלים.
הנתבעת, מצידה, הכחישה את היותה חייבת לתובעת כספים כלשהם, וזאת היות וחוות הדעת הוזמנה עבור ועד העובדים של רשות הנמלים והרכבות. עוד נטען כי הנתבעת לא התחייבה מעולם על התשלום האמור וכי על רשות הנמלים היה להסדיר תשלום זה. יש לציין כי הנתבעת הגישה הודעת צד ג' לרשות הנמלים, אשר לאחר הפרטתה בשנת 2004 נהפכה ל"חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ", וכי היא הוספה להליך זה. כמו כן, הנתבעת טענה כי התובעת לא המציאה הסכם שכר טרחה, וגם לו היא תימצא חייבת בחוב הנטען – על בית המשפט לפסוק "שכר ראוי" היות ואין בנמצא הסכם כאמור.
חברת נמלי ישראל, צד ג' כאמור, טענה כי בינה לבין התובעת לא הייתה יריבות. טענה זו נטענה גם כלפי הנתבעת. ראשית, החברה טענה כי אינה רשות הנמלים, אשר הופרטה במהלך שנת 2004, וכי רשות הנמלים חדלה מלהיות אישיות משפטית. לכן, לא היה ניתן להפנות את התביעה כעת כלפיה.
כמו כן, החברה טענה כי רק עשרות בודדות של עובדי רשות הנמלים נהפכו בסופו של דבר עובדיה שלה, ולכן לא היה ניתן לבקש ממנה כעת את התשלום בגין חוות הדעת שניתנה עבור כלל העובדים. טענתה האחרונה של החברה נגעה לעניין השיהוי – הנתבעת לא מצאה לנכון ולו פעם אחת במהלך השנים לפנות אליה, וזאת למרות שקיבלה התראות חוזרות ונשנות במהלך תקופה ארוכה. כעת, כשהגיעה התביעה המשפטית, כך נטען, הנתבעת לא הייתה יכולה להפנות לפתע את החיצים המאשימים כלפי החברה, צד ג' להליך.
ההכרעה
צוין שהצדדים הגיעו להסכמה כי בית המשפט יפסוק בעניינם על דרך הפשרה, סמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. בית המשפט קבע כי בין הנתבעת לבין החברה, צד ג', לא הייתה קיימת יריבות. זאת משום שלפי סעיף 54 לחוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד - 2004, ניתן היה לחייב את החברה בגין חובות רשות הנמלים רק אם הייתה קיימת הוראה מפורשת לכך מאת השרים המנויים בחוק. היות ולא הייתה הוראה בעניין החוב האמור, נקבע שאין לחייב את החברה בגינו.
בעניין המחלוקת שבין התובעת לנתבעת, בית המשפט החליט לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 18,000 ש"ח לסילוק כל טענה שהייתה קשורה בתיק הנוכחי. בנוסף, הנתבעת חויבה לשלם לתובעת מחצית מהוצאות המשפט וכן סך של 1,800 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד.
