צווי ההריסה וצווי איסור השימוש במבנים בגן הארועים הבורג` בבנימינה

בית המשפט קיבל את טענות העותרת והורה על ביצוע צווי ההריסה שהוצאו למבנה שהוקם בשטחו של המשיב שלא כחוק. צווי ההריסה ניתנו עוד בשנת 2000, במסגרת הסדר טיעון, אך הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נמנעה מלקיחת אחריות על ביצועם. השופט קבע כי אופן פעולה זה של הוועדה היה מנוגד לעקרון השוויון ושלטון החוק ולכן הטיל עליה את האחריות לקיום צו ההריסה.

יש לכם שאלה?
פורום מקרקעין - נדל"ן


במקרה זה, ניתן צו הריסה וצו איסור שימוש במבני המשיב על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, שהייתה המאשימה בהליך בו ניתן הצו, לא ביקשה ולא קיבלה על עצמה את ביצוע צווי ההריסה. כעבור אי אלו שנים, בהם המבנים לא נהרסו, טענה העותרת לביצוע הצווים. המשיב במקרה זה הינו הבעלים של מרבית חלקי מקרקעין שעליהם הוקם גן אירועים. העותרת הינה הבעלים של יתרת החלקה וכן של החלקה הגובלת. ייעוד המקרקעין נקבע לחקלאות.

הפרות בנייה בגן האירועים

החל משנת 1992 הפעיל המשיב את גן האירועים על השטח בעצמו או מי מטעמו. בשנת 1992, אישרה הוועדה המחוזית למשיב שימוש חורג במקרקעין לתקופה של חמש שנים. הודגש כי לא יינתן אישור להארכת התקופה אם לא תאושר תוכנית לשינוי ייעוד. עם זאת, בשנת 1994 ניתן אישור של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית להפעלת הגן ובשנת 1997 ניתן רישיון עסק.

בשנת 1999 הוגש נגד המשיב כתב אישום שיחס לו ולבנו עבירות של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר. נערך הסדר טיעון ובגזר הדין שניתן בשנת 2000 חויב המשיב להרוס את המבנים נשוא האישום. כמו כן, ניתן צו איסור שימוש במבנים נשוא האישום. במקביל, הוחלט להאריך את היתר השימוש החורג בשנה נוספת בתנאי שתוגש תכנית לשינוי יעוד ומבנים קיימים יאושרו על ידי הוועדה המחוזית.

אישור זה הושג על ידי הוועדה. בשנת 2001 הוגשה תוכנית לשינוי ייעודו של הקרקע למתחם תיירות חקלאית. לאחר מכן, הגיש המשיב בקשה נוספת לשימוש חורג למשך חמש שנים. שכן, לטענתו, הוגשה כבר תכנית לשינוי ייעוד ובכך מולא התנאי שנקבע על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בשנת 2000.

הוועדה המקומית אישרה את הבקשה לשימוש חורג. על החלטה זו הגישה העותרת ערר לוועדה המחוזית. האחרונה קיבלה את הערר וקבעה כי לא היה ניתן להאריך עוד את משך השימוש החורג ועל המשיב היה להכין תוכנית סטטוטורית לשינוי ייעוד המקרקעין. אז, עתר המשיב כנגד הקביעה וטען כי נפל פגם בהחלטת הוועדה. במקביל, הוועדה המחוזית דחתה את בקשת השימוש החורג. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירת המשיב. נקבע כי החלטת ועדת הערר המחוזית לא הייתה נגועה בפגם שחייב התערבות שיפוטית. מטעם המשיב הוגש ערעור לבית המשפט העליון שנדחה אף הוא.

דיון והכרעה

המסקנה אליה הגיע השופט הייתה כי עד מועד קיום הדיון דנן, לא בוצע גזר הדין שנגזר על הנאשם בעקבות ניהול ההליך המשפטי נגדו בשנת 1999. כלומר, המשיב לא הרס את המבנים אותם בנה על המקרקעין ללא היתר ולא פסק מעשיית שימוש בהם. הוראות חוק התכנון והבנייה קובעות שבית המשפט יכול להטיל בפסק הדין את ביצוע צו ההריסה על הוועדה המקומית ובמקרה בו אין היא מבצעת זאת, עליה לפנות לבית המשפט ולבקש להטילו על הנאשם. בנוסף, בית המשפט רשאי לקצוב ולהאריך את מועד ביצוע הצו. במידה והנאשם לא קיים את הצו, בית המשפט רשאי להטיל עליו קנס ואף מאסר.

לטענת וועדת התכנון המקומית והמחוזית, היה צריך לקיים את הצו, אך מלאכת ביצועו בפועל הייתה מוטלת על כתפי המשיב. באי כוח הוועדות טענו כי לא היו קיימים מספיק משאבים לצורך ביצוע גזרי דין שונים שניתנו בעקבות כתבי אישום שהוגשו בנושאי תכנון ובנייה. לחילופין, נטען כי בנושא זה, הוועדות היו זקוקות לעזרת המשטרה, שניתנה במשורה. לכן, לא היה באפשרותן אלא להגיש כתב אישום נוסף נגד המשיב, שעניינו אי ציות לגזר הדין הקודם.

השופט דחה טענה זו. שכן, דרך פעולה זו הייתה עלולה להביא לנקיטת הליכים פלילים נוספים. בנוסף, בעמדה זו היה משום הבעת דעת שיפוטית האם המקרה ראוי היה להיאכף על ידי הוועדות או לא. עם זאת, השופט הדגיש שרק בית המשפט הוא הגוף שהוסמך בחוק לקבוע האם יש או אין מקום לאכיפה. המצב שתואר על ידי באי כוח הוועדות, הביא, לדידו של השופט, לפגיעה בעקרון השוויון ובשלטון החוק.

לבסוף, השופט קבע כי לא היה ניתן להותיר את המצב שבו ניתן צו אופרטיבי של בית המשפט, אך הוא הושאר על כנו ולא נאכף על ידי הגורם המתאים. בשל הזמן שחלף מאז הפיכת גזר הדין לסופי, נקבע כי העותרת הייתה זכאית לסעד של חיוב הריסת המבנה. כלומר, השופט הורה לוועדה המקומית לפנות בבקשה לבית משפט לעניינים מקומיים לשם הטלת האחריות לביצוע צווי ההריסה עליה. לאחר מכן, על הוועדה היה לפעול בהתאם להוראות הביצוע ולמען קיום גזר הדין שניתן בשנת 2000, במסגרת הסדר הטיעון.