חיובי ארנונה ביתר בגין חישוב לקוי של גודל הנכס

בית המשפט קיבל תביעה שהוגשה נגד עיריית תל אביב – יפו וחייבה השבת חיובי יתר בגין ארנונה של נכס שהיה בבעלות התובע. השופט קבע כי התובע לא היה זכאי להשבת הסכומים החל משנת 1987, אז קיבל את הנכס לבעלותו, בשל התיישנות. אולם, הוא היה זכאי להשבת כספים שנגבו ממנו החל משנת 1998 והסכום נקבע לסך של 6,971 ₪.

יש לכם שאלה?
פורום ארנונה, היטלי פיתוח ומיסוי מוניציפאלי


במקרה זה, הוגשה תביעה להשבת כספים נגד עיריית תל אביב – יפו. התובע היה הבעלים והמחזיק של מבנה תעשייה ברחוב הירקון מאז שנת 1987. במרוצת השנים, הוא שילם את תשלומי הארנונה לעירייה בהתאם להודעות חיוב שנשלחו אליו מטעמה. החיובים חושבו כל השנים על פי שטח של 165 מ"ר.

בספטמבר 2002, העירייה הודיעה לתובע כי בוצעה מדידה מחודשת של הנכס והתברר כי שטחו 146 מ"ר. משכך, התובע היה זכאי להחזר בגין יתר חיוב ביחס לשטח של 19 מ"ר. אולם, העירייה הסכימה להחזיר כספים ששולמו רק מתחילת שנת 2001. דרישתו של התובע להשבת כספים ששולמו החל משנת 1987 נדחתה. לכן, הוגשה תביעה להשבת הסכומים ששולמו בגין הנכס החל משנת 1987 ועד שנת 2001, בסכום כולל של 72,430 ₪.

העירייה טענה כי התביעה התיישנה, הן לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 והן לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958. היא הוסיפה כי לא היה מקום להתיר שינוי למפרע של חיוב בארנונה. נוסף על כן, נטען כי התובע לא הוכיח את סכום התביעה, משום שלא הוכח מה היה שיעורם של תשלומי הארנונה בכל שנה.

דיון והכרעה - התיישנות לפי חוק הרשויות המקומיות

השופט דן בכל אחת מטענות העירייה. תחילה, נבדקה טענת ההתיישנות על פי החוקים השונים. לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר), מי שחויב בתשלום ארנונה רשאי להשיג על החיוב תוך תשעים ימים במידה ונפלה בהודעת התשלום טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. במקרה דנן, לא הייתה מחלוקת כי נפלה טעות בציון גודלו של השטח ולכן היה ניתן להשיג על כך בפני מנהל הארנונה.

לטענת העירייה, התובע לא הגיש השגות אלו ולכן חיובי הארנונה הפכו לחלוטים ולא היה ניתן לפתוח אותם מחדש בדרך של תביעת השבה רטרואקטיבית. אולם, השופט קבע כי העירייה התעלמה מהוראות סעיף 3(ג) בחוק. בהוראות סעיף זה נקבע כי גם מי שלא הגיש במועד הקבוע השגה על החיוב, רשאי להעלות טענה בעניין במסגרת הליך משפטי.

השופט קבע כי במקרה זה, היה מקום להתערבות של בית המשפט למרות שהתובע לא נקט בהליכי השגה ממספר סיבות. ראשית, לא הייתה מחלוקת בדבר טעות בחישוב שבוצעה על ידי העירייה, שכן היא שתיקנה מיוזמתה את ציון גודל הנכס והתובע העיד כי לא חל שינוי בשטח מאז שנקנה בשנת 1987. שנית, היה מדובר בעניין טכני פשוט, שלא הצריך מומחיות או בירור מיוחד בפני מנהל הארנונה. נקבע כי העירייה הייתה חייבת לחשב את סכומי היתר שהתובע שילם ולהשיבם.

שלישית, בית המשפט קבע כי ההתערבות השיפוטית במקרה דנן הייתה דרושה לשם מניעת עיוות דין ופגיעה חמורה בתובע. הסיבה הרביעית להתערבות בית המשפט הייתה מצויה בעובדה שהתובע לא ידע על הטעות בחישובי שטח הנכס ולכן לא הגיש השגה. לסיכום, השופט דחה את טענת העירייה להתיישנות על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר).

החזר ארנונה אך התיישנות מעבר לשבע שנים

עם זאת, נקבע כי לחוק ההתיישנות הייתה תחולה במקרה זה. העירייה טענה כי התביעה התיישנה בכל הנוגע לתשלומי הארנונה שנעשו לפני 1998, היות והתביעה הוגשה בשנת 2005. התובע טען כי לא הייתה לו סיבה לחשוד בטעות העירייה ולכן היה מדובר בהתיישנות שלא מדעת, לפי סעיף 8 לחוק.

השופט הבהיר כי בסעיף נקבעו שלושה תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימם היה ניתן לדחות את תקופת ההתיישנות. לטענתו, התובע הוכיח את קיומו של התנאי הראשון, שדרש היעדר ידיעת העובדות שהוו את עילת התביעה וכן את התנאי השני – היעדר הידיעה נגרם מסיבות שלא היו תלויות בתובע. אולם, הוא לא הצליח להוכיח את קיומו של התנאי השלישי לפיו לא היה ניתן למנוע את הסיבות לאי ידיעת העובדות בנקיטת זהירות סבירה. נקבע כי לו התובע היה מזמין מדידה של הנכס, הוא היה מגלה את הטעות. שכן, לא היה מדובר בטעות טכנית שולית אלא טעות משמעותית בהיקף של 19 מ"ר. כלומר, בנקיטת זהירות סבירה היה ניתן לגלות את טעות המדידה. משכך, קיבל השופט את טענת העירייה באשר להתיישנות החיובים שהושתו על התובע עד לשנת 1998.

לאחר בדיקת טענות הסף, עבר השופט לדיון לגופו של עניין. השופט קבע כי התובע היה זכאי להשבת תשלומי היתר ששולמו החל משנת 1998 הן מכוח סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

לטענת העירייה, התובע לא הוכיח את נזקו משום שלא הראה מה היו סכומי הארנונה ששלומו במרוצת השנים. השופט דחה טענה זו והדגיש כי הנתונים היו אמורים להימצא בחזקתה של העירייה אשר גבתה את הסכומים. בהיותה גוף ציבורי, לא היה זה ראוי כי העירייה תסתיר את הנתונים ותשליך את האחריות לידי התובע. היות והאחרון לא הציג בפני בית המשפט ראיות לעניין סכומי התשלום, גביית היתר חושבה מתוך הנתונים שהעירייה גילתה במכתבה לתובע. לבסוף, סכום ההשבה הועמד על סך של 6,971 ₪ והעירייה חויבה בתשלומו. כמו כן, היא חויבה בתשלום שכר טרחה.