זיכוי נאשם מעבירת גרם מוות ברשלנות בתאונה בערעור פלילי ושינוי גזר הדין בהתאם

ערעור שהוביל לזיכוי נאשם בגרימת מוות רשלנות

אנו שומעים לא אחת על תאונות דרכים קטלניות אשר כתוצאה מהן מקפחים הולכי רגל את חייהם. במקרים רבים הנהג הפוגע הינו אדם נורמטיבי ובעל דפוסי נהיגה מקובלים. מנגד, לעיתים נגרמות אותן תאונות כתוצאה מרשלנותו הפושעת של הנהג הדורס. רשלנות זו יכולה להתבטא בדרכים רבות: אי ציות לתמרורים, נסיעה מעבר למהירות המותרת בחוק, נהיגה פרועה וכיוצא באלה סיבות.

אין להתעלם מכך שלעיתים גם לקורבן חלק בהתרחשות התאונה, לעיתים במידה רבה ולעיתים אחרות במידה פחותה בלבד. שהרי לא לכל תאונה קטלנית ניתן לקשר נהג שהתרשל, ישנם מקרים בהם הפגיעה היא בלתי נמנעת. הדילמה העומדת בפני בתי המשפט הינה אפוא, האם התרשל הנהג הפוגע אם לאו.

תיאור המקרה

לפנינו ערעורו של נאשם אשר הורשע בבית משפט השלום בחדרה בגרימת מוות ברשלנות. מעשה שיהיה כך היה: הנאשם נהג את מכוניתו בשעות הבוקר של אחד הימים בכביש עירוני בפרדס חנה, בבית המשפט קמא נקבע כי מהירות נסיעתו עמדה על 77 קמ"ש (המהירות המותרת- 50 קמ"ש). בצד הדרך התהלך קשיש אשר לפתע פתאום החל חוצה את הכביש, הנאשם פגע בו והמיתו. בית משפט השלום הרשיע את הנאשם בגרימת מוות ברשלנות, נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה במהירות בלתי סבירה. על כך נסוב הערעור דנן.

טענות הצדדים

הנאשם, באמצעות בא-כוחו, טען מספר טענות: בראש ובראשונה נטען כי המנוח היה זה אשר גרם לתאונה בעת שהתפרץ לכביש ולא הותיר לנאשם אפשרות למנוע את התוצאה הקטלנית. בנוסף, הנאשם ציטט את קביעתו של בית המשפט קמא כי "לנאשם הייתה שבריר של שנייה בכדי למנוע את התאונה", וטען כי לא כל חריגה ממהירות המותרת מחייבת הרשעה בגרימת מוות ברשלנות. לאור זאת, נטען כי ראוי היה לקבל את הערעור ולבטל את ההרשעה.

מנגד, המאשימה, מדינת ישראל, טענה כי לפי חישובי בוחני התנועה, במידה והנאשם היה נוהג כחוק, קרי נוסע במהירות 50 קמ"ש, הרי שהיה לו די זמן בכדי למנוע את התאונה. לאור זאת, גם בהנחה שלמנוח היה חלק באירוע, הרי שלו היה הנאשם היה נוהג באחריות, האירוע הטראגי היה נמנע. יתרה מכך, נטען כי שתיקתו של הנאשם בבית המשפט חיזקה את טענות התביעה והעמידה בספק את גרסתו של הנהג.
 

דיון והכרעה – הנאשם זוכה מעבירת גרם מוות ברשלנות

בית המשפט קרא את הכרעת הדין קמא, האזין לטענות הצדדים ומסר את פסיקתו. צוין כי ההרשעה התבססה על ראיות נסיבתיות בלבד – מהירות הנסיעה של הנהג וקצב חציית הכביש של המנוח. מנגד, העדה היחידה לאירוע גרסה כי המנוח החל לחצות באופן מפתיע ובלתי צפוי. לאור זאת, בית המשפט קיבל את הערעור וזיכה את המערער מעבירת גרם מוות ברשלנות, ההרשעה בעבירות הנוספות נותרה על כנה.

בית המשפט הדגיש כי כאשר ההרשעה מתבססת על ראיות נסיבתיות, הרי שאותן הראיות צריכות להוביל למסקנה אחת ויחידה: הנאשם ביצע את המיוחס לא. נקבע כי במקרה דנן לא כך היו פני הדברים, שכן קצב הליכתו האמיתי של המנוח לא הוכח וכך גם מהירות נסיעתו של הנאשם.