תביעה כספית בסדר דין מקוצר - פרעון חוב הלוואה

בית המשפט דחה תביעה כספית לפירעון חוב של הנתבע לתובעים. השופטת קבעה כי התובעים לא הוכיחו שהנתבע השני הביע נכונות והסכים להיות ערב לחובו של הנתבע הראשון, ולכן לא היה ניתן לפנות אליו על מנת לממש את החוב. במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה כספית בסדר דין מקוצר.

יש לכם שאלה?
פורום גביית חובות
פורום הוצאה לפועל וחובות
פורום יזמות עסקית | ליווי עסקי
פורום התנגדות לביצוע שטר - התנגדות בהוצאה לפועל
פורום הקמת חברות ושותפויות | ייעוץ לחברות ושותפויות

 

במהלך השנים 2002 ו – 2003 התובעים הלוו סכומי כסף שונים לנתבע הראשון. כמו כן, הם החתימו אותו על הסכם הלוואה. בפברואר 2004, פנו התובעים לנתבע והודיעו לו על כוונתם לדרוש את החזר ההלוואות בהקדם האפשרי. למרות הודעה זו, ולמעט החזר של 45,000 ₪ (שהוחזר על ידי הנתבע טרם ההודעה), כספי התובעים לא הושבו להם. לכן, הם דרשו פירעון מיידי של כל ההלוואות.

בין הצדדים נערכו מספר פגישות שמטרתן הייתה להשיב את הכספים. במהלך אוגוסט 2004 נערכה פגישה בביתו של אחד מהתובעים והנתבע לקח בה חלק. לאחר הפגישה, הוא עזב את הארץ במפתיע. התובעים יצרו קשר עם הנתבע השני וביקשו ממנו לדאוג להמשך הטיפול בהשבת הכספים. באוקטובר 2004, התקיימה פגישה נוספת לאחריה שב הנתבע הראשון שלווה את הכספים לארץ. הוא הסכים לחתום על שטר חוב והתובעים ביקשו מהנתבע השני לחתום גם. הלה סירב.

טענות הצדדים

לטענת התובעים, הנתבע לווה כספים על מנת להרחיב את עסקיו. לאחר קבלת הכספים, פתח הנתבע עסק נוסף יחד עם הנתבע השני, שסירב לחתום על שטר החוב. התובעים טענו כי על פי הסכמי ההלוואה, הם היו זכאים לפירעונה החל מאפריל 2004. לאחר שהנתבע נתן להם הבטחות שונות בדבר כספים שהיו אמורים להשתחרר מחשבונו, הם הסכימו להאריך את המועד להשבת הכספים. כשנוכחו לדעת כי הנתבע לא עומד בהתחייבותו, הם דרשו ממנו פירעון מיידי של ההלוואות.

בשלב זה, התייצבו הנתבעים בביתו של אחד מהתובעים והסבירו כי העסק שהוקם הוגבל, וכי הם עשו ככל שאפשר על מנת לקבל אשראי מהבנק לצורך פירעון החוב. במעמד זה, הסכים הנתבע השני למשכן את ביתו הפרטי על מנת לקבל אשראי. לשיטת התובעים, השתתפותו הפעילה של הנתבע השני בפגישה והתחייבותו למשכן את ביתו גרמה להם להאמין כי הוא ראה עצמו אחראי להחזר ההלוואה ולכן פרשו את התנהגותו כהתחייבות לערוב לחובו של הנתבע שלווה את הכספים. בהסתמך על מצג זה, הם נמנע מנקיטת פעולות לאכיפת זכויותיהם.

לאחר שהכספים לא הושבו והנתבע עזב את הארץ, התובעים טענו שהם פנו לנתבע השני על מנת להסדיר את העניין. הלה מסר להם כי ההלוואות הושבו, אך בפועל הדבר לא קרה. לגרסת התובעים, הם ראו בנתבע השני אחראי באופן אישי להשבת ההלוואות, והוא אף ראה עצמו מוסמך לשאת ולתת על פירעונה. משכך, הם ביקשו מבית המשפט לראות בו כערב לחובות הנתבע הראשון.

מנגד, לטענת הנתבע השני, הוא מעולם לא חתם על מסמך ערבות כלשהו ולא הסכים להיות ערב לחובותיו של הנתבע הראשון כלפי התובעים, או מי מהם. לדידו, הוא לא היה מעורב בנטילת ההלוואות ולא ידע למה שימשו הכספים. הוא מעולם לא היה שותפו לעסקים של הנתבע מול התובעים, או כל אחד אחר. לדבריו, הוא עבד אצל הנתבע כשכיר. רק לאחר שעסקי הנתבע החלו לקרוס, הוא רכש ממנו את העסקים בתמורה לתשלום החובות.

הנתבע חזר והכחיש שהתחייב אי פעם לערוב לחובותיו של הנתבע הראשון. לטענתו, לא היה ניתן ללמוד מהתנהגותו ואמירותיו כי הוא נטל על עצמו התחייבות כספית להשבת הכספים שהתקבלו כהלוואות.

דיון והכרעה

השופטת הבהירה כי השאלה שעמדה במרכז הדיון הייתה האם היה ניתן לראות בנתבע השני כערב לחובות הנתבע הראשון כלפי התובעים. לקביעתה, נטל ההוכחה בדבר קיומה של ערבות שניתנה בעל פה הוטל על כתפי התובעים. זאת לאור העובדה שהם טענו לקיומה של הערבות דנן. עם זאת, השופטת לא השתכנעה שהיה מקום לראות בנתבע השני כערב לחובות הנתבע הראשון. מסקנה זו נבעה ממכלול העדויות, ובפרט עדותו של הנתבע השני, שנמצאה מהימנה. למסקנה זו הגיעה השופטת גם על סמך ניתוח דברי המעורבים בשיחות שונות שהוקלטו.

מהדברים היה ניתן ללמוד כי הדרישה למסוימות וגמירות דעת, הנדרשת בכל חתימת חוזה, בעל פה או בכתב, לא התקיימה במקרה דנן. לא היה ניתן להסיק מדבריו של הנתבע השני על התחייבות מפורשת או משתמעת כלפי התובעים לתשלום החוב. יתרה מזאת, הנתבע אף הבהיר כי הוא לא היה מעוניין להיות ערב כאשר סירב לבקשת התובע לחתום על שטר חוב.

הוא הצהיר בפני התובעים כי יעשה כול שנדרש על מנת לדאוג לתשלום החוב כנדרש, אך על ידי הנתבע הראשון. הוא הדגיש את סירובו וטען שהוא לא היה מוכן להתחייב לתשלום החוב במקום הנתבע הראשון. אמנם, הנתבע התחייב למשכן את ביתו הפרטי למען תשלום החוב, אך השופטת קבעה כי לא היה ניתן ללמוד מכך על הסכמתו לערוב לחובו של הנתבע הראשון. לסיכום, נקבע כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה בדבר התחייבותו של הנתבע השני לערוב להשבת חובו של הנתבע הראשון ולכן התביעה נדחתה.