בקשה לחזרה ממתנה במקרקעין בין בני משפחה

בית המשפט דחה את בקשתו של אדם להכיר בבעלותו במחצית זכויות בדירה, לאחר שבעבר הוא העביר זכויות לאמו ללא תמורה. נקבע בפסק הדין כי מטרתו של המבקש הייתה להערים על כונס הנכסים שמונה לאמו ובקשתו לא הייתה כנה ולא הוגשה בתום לב. אי לכך, השופט קבע כי דינה להידחות.

יש לכם שאלה?
פורום מיסוי מקרקעין
פורום מקרקעין - נדל"ן
פורום בית משפט לענייני משפחה


המבקש במקרה זה ביקש להכיר בבעלותו במחצית הזכויות בדירה נשוא התביעה. לדבריו, הוא רכש זכויות חכירה מעמידר (החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ). הרכישה התייחסה לדירה בראשון לציון. במרץ 1991, המבקש חתם על תצהיר לפיו הוא העביר את מלוא זכויותיו בדירה לאמו. ההעברה נעשתה גם באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר.

האם חתמה על תצהיר לפיו היא קיבלה מבנה את מלוא הזכויות בדירה, ללא תמורה. עסקת הזכויות אף דווחה למס שבח כדין. עסקת ההעברה הושלמה באופן מלא בעמידר אך לא בלשכת רישום המקרקעין כנדרש בחוק. מכאן, טען המבקש, כל עוד העסקה לא הושלמה ברישום בטאבו, היה מדובר בהתחייבות בלבד להעברת זכויות, על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין. כעבור אי אלו שנים, המבקש ביקש לשוב ולהיות בעלים של מחצית הזכויות בדירה.

טיעוני הצדדים

לטענת המבקש, העברת הזכויות בדירה הייתה הדירה. זאת היות וההעברה לא הושלמה ברישום בטאבו ולכן היה מדובר בהתחייבות להעברת זכויות בלבד. בכך, המבקש ביקש לסכל את רצונו של כונס הנכסים של אמו למכור את הזכויות בדירה באמצעות הליך זה.

המשיב טען כי המבקש חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר לפיו העביר את הזכויות בדירה לאמו. טענה זו לא הוכחשה או נסתרה על ידו. לדידו, המבקש ויתר על זכויותיו בדירה באופן מוחלט ולא היה ניתן להיענות לבקשתו כעת, בשל העובדה שמקורה היה ברצונו למנוע מהנושה למכור את הדירה.

דיון והכרעה - המבקש העביר את הזכויות ובקשתו לחזור מכך הייתה חסרת תום לב

השופט שמע את טענות הצדדים וקבע כי המבקש אכן חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בדירה, על כל המשתמע מכך. ייפוי זה שימש כהוכחה לכך שהמבקש ויתר על זכות החזרה שלו מהמתנה שנתן לאמו. בנוסף, נוסח התצהירים של האם והבן; ההצהרות השונות שלהם בעניין בעל הזכויות בדירה; השלמת עסקת העברת הזכויות בעמידה ודיווחה למס שבח, מכל אלו נלמד כי המבקש ויתר על זכות החזרה שלו מהמתנה באופן ברור, החלטי ובלתי הדיר.

יתרה מזאת, הסיבה לבקשתו של המבקש הייתה רצונו למנוע את מכר הדירה על ידי נושה האם. כלומר, לא היה מדובר ברצון כן לקבל חזרה לידיו את הזכויות אלא מניע נסתר. לכן, השופט דחה את בקשתו. הוא הוסיף כי במידה והבקשה הייתה מתקבלת, הדבר היה גורם לפגיעה קשה בביטחון של עסקאות מכר רבות. שכן, לו היה ניתן לבטל כל עסקה לאחר שרישומה הושלם והתמורה בגינה שולמה, היה נוצר חוסר וודאות בקרב הקונים והמוכרים.

השופט הוסיף שחזרתו של המבקש מהמתנה הייתה כפופה לעיקרון תום הלב. זאת מכוח לשון סעיף חוק המתנה וההלכה המשפטית לפיה העיקרון משתרע על כל הפעולות המשפטיות, לרבות דיני המתנה. על כן, על השופט היה לבחון האם ניסיון המבקש לחזור בו מהמתנה עלה בקנה אחד עם העיקרון. לדעת השופט, התשובה לכך הייתה שלילית. כאמור, הניסיון לא נבע מרצון כן ואמיתי לחזור מהמתנה אלא עקב כוונת הנושה למכור את הדירה. המבקש רצה לסכל כוונה זו ולכן פנה בבקשה לבית המשפט להורות על ביטול המתנה. בשל היעדר תום לב בנקיטת ההליך, לא היה מקום להיעתר לבקשה.

בנוסף, חוק המתנה התנה את זכות החזרה בכך שמקבל המתנה לא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על ההתחייבות. ברם, אמו של המבקש הסתמכה על הדירה וקיבלה משכנתא מהבנק על סמך מצגו של הבן ומכרה את זכויותיה בדירה לרוכש נוסף. כלומר, האם הבינה כי היא הבעלים היחיד של הזכויות בדירה. על סמך הצהרות הבן, גם הוא הבין זאת. קרי, למבקש הייתה כוונה מלאה להעביר לאמו את הזכויות בדירה ובהליך דנן הוא ביקש להערים על הנושה ועל כונס הנכסים כדי לסכל את מכירת הדירה.
לסיכום, השופט דחה את הבקשה ואת טיעוניו של המבקש והורה על מכירת הדירה דרך נושה האם.