כידוע, הקטל בדרכים הוא אחת הרעות החולות בחברה הישראלית ואזרחים נפגעים בתאונות דרכים קטלניות חדשות לבקרים. דיני התעבורה מאפשרים הטלת עונשים חמורים על אותם הנהגים אשר מסכנים את הציבור עקב נהיגה רשלנית וחסרת זהירות. עם זאת, בכדי להשיג הרשעה במרבית עבירות התעבורה יש לעמוד ברף השכנוע וההוכחה הנהוג במשפט הפלילי – מעל לספק סביר.
יש לכם שאלה?
להלן ערעור אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה. המערערת הורשעה בבית המשפט קמא במספר עבירות תנועה אשר אירעו במסגרת אירוע אחד, במהלכו אירעה התנגשות בין מכוניתה של הראשונה לרכב נוסף, במרכזה של אחת הצמתים באיזור הצפון. בין העבירות בהן הורשעה המערערת ניתן היה למצוא: נהיגה רשלנית, בניגוד לסעיף 62 (2) בצירוף סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה, עבירה של גרימת נזק בניגוד לתקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה, וביחד עם סעיף 68 לפקודה ועבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור ועבירה לפי תקנה 22 (א) לתקנות בצירוף סעיף 68 לפקודה.
המערערת הורשעה כאמור, ונגזרו עליה העונשים הבאים: פסילת רשיון נהיגה למשך 3 חודשים, קנס על סך 2,000 ₪ ופסילת רשיון נהיגה על תנאי למשך 4 חודשים. הערעור שלפנינו נסוב על הכרעת הדין.
טענות הצדדים
המערערת טענה כי לא הוכח בבית המשפט קמא מי מבין הנהגות הייתה זו אשר נכנסה אל הצומת באור האדום, ומי נסעה כחוק וחלפה באור הירוק. נטען כי בית המשפט קמא לא היה יכול לקבוע בוודאות שהמערערת אכן עברה באור אדום, אך למרות זאת, בחר להרשיע את האחרונה. זאת משום שהיא בלמה בחוזקה כ-14 מטר לפני הצומת, מעשה שפורש כראיה לכך שהרמזור היה אדום. לטענת המערערת, היה ניתן להסביר את בלימתה באופן שונה – הבלימה בוצעה משום שראתה את הרכב בו פגעה כשהוא עומד לעבור באדום ולכן ניסתה להימנע מהפגיעה. זאת למרות שהרמזור "שלה" היה ירוק. לאור כל זאת, המערערת טענה כי מן הראוי היה לזכותה בדין.
מנגד, המשיבה טענה שבית המשפט קמא איזן כראוי, ובחר את הפרשנות הנכונה ביותר למה שאירע באותה הצומת. אי לכך, המשיבה ביקשה להותיר את תוצאות פסק הדין קמא על כנן.
זיכוי המערערת
שופטי ערכאת הערעור האזינו לעדויות הצדדים ובחנו את טענותיהם בטרם מסרה את הכרעתם. הם קבעו שאכן לא היה ניתן להוכיח כיצד תוכנתו הרמזורים ביום בו אירעה התאונה, ולפיכך מההיבט הזה לא ניתן היה לקבוע מי מבין הנהגות חצתה את הצומת באור אדום. יתרה מזאת, גם מהעדויות אשר נשמעו בבית המשפט לא ניתן היה לקבוע אילו מבין הגרסאות הייתה עדיפה.
הנה כי כן, נקבע כי בית המשפט קמא הרשיע את המערערת על סמך ראיה נסיבתית – העובדה כי בלמה בלימת חירום כ-14 מטרים לפני הצומת, פעולה אשר לימדה לכאורה כי האור ברמזור היה אדום. ערכאת הערעור דחתה פירוש זה ככזה אשר הספיק להרשעה בדין הפלילי. הודגש כי הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות חייבה משנה זהירות ו"בחינת הראיות בזהירות מופלגת, על פי ההגיון, נסיון החיים והשכל הישר".
נוסף על כך, צוין כי בעבר נפסק שכאשר בראיות נסיבתיות עסקינן, הפרשנות המרשיעה צריכה להיות "המסכנה ההגיונית היחידה, שאין בילתה". נקבע כי לא כך היו פני הדברים, גרסתה של המערערת – כי בלמה משום שרכב נכנס אל הצומת למרות שהרמזור "שלה" היה ירוק, עוררה את אותו הספק אשר מן הראוי שהיה מונע את הרשעתה בבית המשפט קמא. מכל מקום, בית המשפט קיבל את הערעור וזיכה את המערערת מן הדין.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
