בבג"צ 4884/00 עמותת תנו לחיות לחיות נגד מנהל השירותים הוטרינרים ואח' נקבע כי על הרשויות לפעול למען שמירה על בריאות הציבור ורווחתם תוך מתן הגנה מירבית לבעלי החיים בסביבה. אולם, כאשר שני אינטרסים אלו מתנגשים, יש להעניק משקל בכורה להגנה על בריאות הציבור. זאת בפרט כאשר הסכנה לקיומם ובריאותם גדולה. מצד שני, מקום בו אין חשש לפגיעה ממשית בבני האדם, נקודת האיזון משתנה ויש לתת משקל רב להגנה על בעלי החיים. דוגמא למתח בין אינטרסים אלו ניתן לראות בפסק הדין דנא.


במקרה זה, בית המשפט דן בבקשה שהוגשה על ידי עמותת "תנו לחיות לחיות". במסגרת הבקשה, בית המשפט התבקש לאסור על המשיבות לבצע פעולות לכידה של חתולים חסרי בית, פרט ללכידה לצורך מתן טיפול רפואי. בנוסף, המבקשת ביקשה לאסור המתת חתולי רחוב, למעט במקרים בהם ניתן אישור וטרינר מוסמך. הבקשה הוגשה מכוח סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד – 1994.


המבקשת טענה שגם אם תופעת חתולי הרחוב הינה נפוצה, אין מקום ללוכדם ולהמיתם ללא אישור של וטרינר מוסמך. המשיבה הראשונה לבקשה הייתה עמותה שפעלה גם היא לקידום רווחת בעלי החיים בישראל. במסגרת פעילותיה, היא החזיקה במתקן להחזקת בעלי חיים. יתר המשיבות היו חברות לאיסוף חתולים ולכידתם. לטענת המשיבות, פעולות איסוף החתולים נעשו מכוח נהלים שהוצאו על ידי משרד הבריאות. המשיבה הראשונה הכחישה כי היא המיתה חתולים ללא אישור. עם זאת, היא הסכימה לטפל במתקנה בחתולים שנלכדו על פי אישור וטרינר, מבלי להמיתם.


החלטה - לא הוכחה המתה אסורה


בפתח הדיון, השופטת ציינה כי נהלי הטיפול בחתולי הרחוב נקבעו על פי אינטרסים ואיזונים של הגנה על בעלי החיים והשמירה על בריאות הציבור. במסגרת נהלי הטיפול נקבע כי יש לבצע המתה של חתולי רחוב במשורה, תוך הצבת גבולות ברורים באשר לזמן ולנסיבות בהם ניתן לבצע את הפעולה. קרי, יש לבצע המתה יזומה של חתולי הרחוב רק כמוצא אחרון, כאשר אין אמצעים אחרים סבירים להגנה על הציבור בכללותו. עקרון נוסף שנקבע בנהלים הוא שרק לווטרינר הרשות מותר להורות על המתת חתולי רחוב ואל לו להאציל סמכותו לחברות פרטיות שונות. עם זאת, וטרינר הרשות מוסמך להסתייע בגוף פרטי לביצוע ההמתה עצמה. השופטת קבעה כי על סמך עקרונות אלו, למשיבות מותר לסייע לווטרינר הרשות בלכידת חתולי רחוב והעברתם למתקנים וכך גם נעשה בפועל.


על פי סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים, מקום בו למבקשת יש יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה של התעללות בבעלי חיים או המתה ברעל, או שעומדת להתבצע עבירה כגון דא, היא רשאי לפנות לבית משפט השלום בבקשה לצו מניעה. כאמור, הבקשה נשוא הדיון דנן הוגשה מכוח סעיף זה. אולם, השופטת ציינה כי על המבקשת להוכיח חשש ממשי לביצוע עבירות אלו. במקרה דנן, השופטת פסקה כי המבקשת לא הרימה נטל זה. כלומר, לא הוכח כי המשיבות פעלו שלא על פי הנחיות משרד הבריאות וביצעו המתה אסורה או התעללו בחתולים לאחר לכידתם. לפיכך, הבקשה נדחתה.