לפי סעיף 353א לחוק החברות, כאשר חברה בע"מ מגישה תביעה כלפי אחר בבית המשפט, בית המשפט רשאי להורות כי החברה תפקיד ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע בהליך אם הוא יזכה בסיומו. בית המשפט יכול להחליט לא להורות על הפקדת הערובה, בין היתר, אם הוא סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת הערובה. בפרשה זו סעיף זה זכה לפרשנות מהותית.
יש לכם שאלה?
המשיבה בהליך זה הינה חברה אשר הגישה כנגד המבקש תביעה על סך 8,000,000 שקלים. בהליך זה, נידונה בקשת המבקש בדבר חיוב החברה התובעת בהפקדת ערבון למען הבטחת התשלום עבור הוצאותיו אם יזכה בהליך. לדעת המבקש, המבחן בדבר קביעת הערובה הוא שאלת היכולת לשאת בהוצאות המשפט. על פי מבחן זה, לו החברה התובעת יכולה להוכיח כי היא מסוגלת מבחינה כלכלית לשלם את הוצאות הנתבע, בית המשפט רשאי שלא לחייבה להפקיד הערובה. אחרת, החברה תהא מחויבת להפקיד את הערובה. לעומת זאת, המשיבה בהליך זה טענה כי פרשנות סעיף 353א לחוק החברות הייתה צריכה להתיישב עם הכלל הקבוע בסעיף 519 לתקנות הסדר הדין האזרחי, לפיו המבחן הוא מבחן סיכוי התביעה. לפי מבחן זה, לו סיכויי קבלת התביעה הם גבוהים, אזי שהחברה התובעת לא תצטרך להפקיד ערובה. אחרת, החברה תצטרך להפקיד את הערובה להבטחת הוצאות הנתבע.
ההכרעה
בפתח הדיון, צוין שבעבר נושא הפקדת הערובה של חברה בע"מ הוסדר בסעיף 232 לפקודת החברות. לפי סעיף זה, בית המשפט היה רשאי לחייב את החברה בע"מ התובעת בהפקדת הערובה אם היה לו יסוד סביר להניח שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע במידה יזכה בהליך. כמו כן, צויין בסעיף כי בית המשפט היה מוסמך לעכב את ההליכים עד שתופקד הערובה.
לאחר מכן, השופט בחן את הצעת החוק לתיקון חוק החברות, תיקון אשר הביא לחקיקת סעיף 353א לחוק. נקבע כי מהצעת החוק עלה בברור שהכוונה הייתה להשאיר את כלל סעיף 232 בתוקף. לפיכך, השופט קבע כי התנאי ההכרחי לחיוב חברה בע"מ התובעת בבית המשפט בהפקדת ערובה, היה חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות אם הנתבע יזכה בהליך. בכך, למעשה, בית המשפט הכריע לטובת המבקש בהליך וחייב את המשיבה להפקיד כערובה 5% מסך התביעה, 400,000 שקלים. שכן, המבקשת לא הוכיחה כי תוכל לעמוד בהוצאותיו של המבקש בהליך (בידי בית המשפט היו אף נתונים אשר הצביעו על חוסר יכולת החברה בתשלום ההוצאות).