פרסומים והפצת דברי שקר על אדם ללא כל הסבר סביר לכך עלולים לעלות לכדי ביצוע עוולת לשון הרע. כלומר, ביצוע עוולה אזרחית בגינה יש לשלם פיצויים לנפגע. לחלופין, במקרים חריגים הפצת לשון הרע עלולה לעלות לכדי עבירה פלילית שהעונש לצידה הוא עד שנת מאסר. דוגמא לתביעה בגין עילה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

פורום סכסוכי שכנים

פורום בתים משותפים

פורום נזיקין

פורום פלילי

 

במקרה זה, בית המשפט דן בתביעת לשון הרע שהוגשה על ידי התובעת נגד שכניה בבניין. על פי עובדות כתב התביעה, התובעת והנתבעים גרו בבית דירות משותף. במשך תקופה מסוימת, בבניין התרחשו תופעות חריגות כגון מריחת מעקה המדרגות בצבע, הצתת אש סמוך לארון החשמל ושפיכת צבע ושמן בחדר המדרגות. הנתבעים חשדו שהתובעת ביצעה מעשים אלו ולכן הגישו תלונה למשטרה. בנוסף, הם פנו לפסיכיאטר המחוז בבקשה שיבדוק את התובעת. בסופו של דבר, תיק החקירה במשטרה נסגר בשל היעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין.
 

לטענת התובעת, היא לא הייתה מעורבת באירועים החריגים. אי לכך, תלונת הנתבעים במשטרה הייתה שקרית וכך גם טענותיהם בפני פסיכיאטר המחוז. לדידה, שקריהם של הנתבעים עלו לכדי לשון הרע והסבו לה נזק נפשי, גופני וכלכלי. שכן, בעקבות הפנייה לפסיכיאטר המחוז, התובעת אושפזה בכפייה ונעצרה למשך חמישה ימים. בעקבות שקרים אלו, התובעת הגישה תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע נגד הנתבעים.

 

מעשי הנתבעים נעשו בתום לב  


לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופטת החליטה לדחות את התביעה. היא קבעה שאמנם לא הוכח שהתובעת היא שביצע את המעשים החריגים בבניין הדירות, אך היו אינדיקציות לכך שהאחרונה הייתה מעורבת במעשים. לפיכך, נקבע שפנייתם של הנתבעים למשטרה הייתה בתום לב ובנסיבות מוצדקות. כלומר, תלונת הנתבעים למשטרה חסתה תחת הגנת תום הלב שנקבעה בחוק איסור לשון הרע. לפי הגנה זו, אדם המגיש תלונה לגורם מוסמך בתום לב, לא יורשע בלשון הרע, גם אם דבריו לא היו נכונים. כמו כן, השופטת החילה הגנה זו גם על פניית הנתבעים לפסיכיאטר המחוזי. זאת מאחר ולפסיקתה, הנתבעים חששו כי התובעת לקתה בנפשה והייתה זקוקה לטיפול רפואי. לפיכך, פנייתם לפסיכיאטר המחוז נעשתה לטובת התובעת ובתום לב.


יתרה מזאת, השופטת קבעה שהתובעת לא הוכיחה את דבר אשפוזה הכפוי לאחר הפנייה ובעקבותיה. בנוסף, התברר שהמעצר בן חמשת הימים בו התובעת הייתה נתונה, כלל לא היה קשור לנסיבות המקרה. לא זו אף זו, נקבע שגם אם המעצר והאשפוז היו קשורים לאירועים דנן, הרי שהנתבעים עצמם לא היו אחראים לכך. זאת מאחר ושיקול הדעת לגבי המעצר והאשפוז ניתן לרשויות המוסמכות בלבד. קרי, לשופט שהורה על המעצר ולרופא שהורה על האשפוז. לפיכך, לא היה ניתן לחייבם בפיצויים בגין נזקי המעצר והאשפוז. לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה.