אכיפת פתיחת בתי עסק בשבת והגנה מן הצדק לנאשמים

חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א – 1951 מסדיר את יום המנוחה של העובדים בישראל. על פי חוק זה, אין להעסיק עובדים בשבת או בימי המנוחה האחרים (כאשר מדובר בבני דתות אחרות). אכיפת החוק מוטלת על פקחי משרד התעשייה והמסחר. מרכזי קניות רבים בישראל פועלים בשבת בניגוד לחוק. האם אכיפת האיסור הפלילי בחוק שעות עבודה ומנוחה מתיישבת עם עקרונות המשפט הישראלי? מה דינו של אישום פלילי כאשר התנהלותה של הרשות פוגענית?

יש לכם שאלה?

פורום זכויות מעסיקים

פורום זכויות עובדים

פורום יזמות עסקית

פורום הקמת חברה

המקרה הנדון עסק בכתבי אישום שהוגשו לביהמ"ש כנגד חברות אשר מפעילות חנויות מסוגים שונים במרכזי קניות ברחבי הארץ. בכתבי האישום צוינו פרטי העבירות לכאורה אשר ביצעו החברות בכך שהעבידו עובדים ביום המנוחה השבועית. מדובר היה על עבירות לפי סעיפים 7(א), 7(ב), 9 ו- 26(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

החברות העלו טענות קשות כנגד משרד התעשייה והמסחר בכתב ההגנה. נטען כי המשרד ביצע "אכיפה סלקטיבית" של העבירות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. לטענת החברות, המשרד לא שלח את פקחיו לעסקים מסוג דומה, ולא הוגשו נגד בעלי עסקים אלו כתבי אישום. כמו כן, החברות ציינו לדוגמא כי החוק לא נאכף כלל כנגד עסקים הפועלים בנתב"ג, ערוץ הקניות ורשתות מכירה באינטרנט. משרד התעשייה והמסחר טען בתגובה כי לא מדובר באכיפה בררנית, אלא באכיפה חלקית הנובעת מאילוצי כוח אדם. עוד ציין המשרד כי החברות לא הוכיחו שהחוק אינו נאכף בעסקים אחרים ברחבי הארץ, ולא הוכיחו שהוא אכן נאכף כלפיהן בלבד.

שבת, קודש?

ביהמ"ש הדגיש את מרכזיותה וחשיבותה של השבת במסורת היהודית, לא רק בפן הדתי בלבד אלא גם בפן הסוציאלי. השופטת עסקה בתמורות שחלו בהקשר שמירת השבת, והדגישה כי זו הולכת ופוחתת בהקשרה הסוציאלי. לדבריה, מעט לאחר חקיקתו של חוק שעות עבודה ומנוחה ניתנו היתרים לעסקים שונים לפעול בשבת. היתרים אלו ניתנו פעמים רבות לעסקים שלא היה להם דבר עם פיקוח נפש, ומאז, היקף העבודה בשבת הלך וגבר. אם בעבר העסקים שפעלו בשבת היו בעיקר עסקים הנוגעים לתרבות הפנאי, כיום מדובר גם בעסקים מסחריים גרידא כמו גם התחבורה הציבורית ונמלי התעופה.

ביהמ"ש הניח את התשתית הנורמטיבית לפסק הדין והדגיש כי חוק שעות עבודה ומנוחה הוא דבר החקיקה הקובע את האיסור הפלילי על עבודה בשעות המנוחה השבועית. כמו כן, בחוק זה נקבע המנגנון הבלעדי למתן היתרים לעבודה בשעות אלה. סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע את שעות המנוחה השבועית. סעיף 9 לחוק קובע כי העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אלא אם הותרה לפי סעיף 12 לחוק (המתיר פעילותם של עסקים חיוניים). סעיף 9א מרחיב את תחולת החוק על בעלי עסקים וקובע את איסור עבודתם ביום המנוחה. לפיכך, לפי קביעתו של ביהמ"ש, כל עבודה בשבת שאיננה בהתאם לסעיפים אלה, הינה עבירה פלילית.

על מנת לעמוד על היקף העבודה המותרת בשבת, הורתה השופטת למשרד התעשייה למסור לידיה את רשימת כל העסקים הפועלים לפי היתר העסקה במנוחה שבועית החל משנת 2000. המשרד המציא לשופטת רשימה חלקית בלבד ונימק זאת בכך שאיתור רשימת ההיתרים במלואה ידרוש חודשיים. השופטת דרשה מהמשרד למסור לה את רשימת ההיתרים המלאה בתוך 14 יום, אך זו לא התקבלה.

הגנה מן הצדק, אימתי?

החברות הגישו בקשה לביטול כתבי האישום נגדם וזאת בטענת הגנה מן הצדק. לפי דוקטרינה זו, לדבריו של ביהמ"ש, כאשר נופל פגם מהותי בהתנהלות הרשות האוכפת הדבר עשוי להביא לביטול הליכים פליליים. ביהמ"ש התייחס לפרשה אחרת שעסקה בדוקטרינה זו, פרשת יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221), והציג את המבחן שנקבע בה לעניין זה – "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות". מבחן זה קובע התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם.

ביהמ"ש יישם את הלכת יפה על המקרה הנדון והדגיש כי על הטוען להגנה מן הצדק להוכיח התנהלות פוגענית מצד הרשות שעולה על רשלנות, התנהלות אקטיבית שיש בה משום התעמרות או פגיעה אחרת בנאשם. יתר על כן, ביהמ"ש הביא בפסק דינו פרשה נוספת בה דובר מפורשות על אכיפה בררנית של רשויות החוק. בפרשה זו קבע ביהמ"ש העליון מבחן מקל וגמיש יותר בדוקטרינה זו – מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ ואח' תק-על 2005(1), 4756). עם זאת, הדגיש ביהמ"ש העליון בפרשה הנ"ל כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שביהמ"ש לא יעשה בו שימוש אלא במקרים חריגים ביותר. כמו כן, על פי דברי ביהמ"ש העליון, יש להוכיח קשר סיבתי בין התנהגות הרשויות לבין הפגיעה בזכויות הנאשם. לחילופין, תידרש הוכחה כי קיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות.

דוקטרינה זו, כפי שמיטיב לתאר ביהמ"ש העליון באותה פרשה, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים התומכים בקיומו של ההליך לבין אינטרסים השוללים את המשך קיומו במקרה הקונקרטי. בסיכומו של דבר, קבע ביהמ"ש העליון מבחן תלת שלבי שמטרתו לקבוע האם יש להחיל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק וכיצד. מבחן זה הוחל ע"י השופטת על המקרה הנדון בפסק הדין.
בשלב הראשון – ביהמ"ש בחן את הפגמים שנפלו בהליך, וזאת מבלי להתייחס לעבירה עצמה.

נקבע כי אכיפת המשרד את החוק אכן בררנית, נציגי המשרד הפעילו שיקולים זרים ומנהלי המשרד אינם בקיאים בחוק. בשלב השני – ביהמ"ש בחן האם מעשי הרשות גרמו לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות כאשר התייחס למקרה הקונקרטי ובחן בין היתר את חומרת העבירה המיוחסת לחברות ואת הנסיבות שהביאו לגרימתה של הפגיעה בזכויותיהן. בהקשר זה, השופטת הדגישה כי העובדה שהחוק נאכף רק כלפי חלק מסוים מאוד מהמעסיקים, יש בה פגיעה קשה מאוד בעיקרון השוויון. בשלב השלישי – ביהמ"ש בחן האם יש אמצעי אחר מלבד ביטולו של כתב האישום שיש בו כדי לרפא את העוול (ביטול חלקי של כתב האישום, פסילת ראיות ושיקול לקולא בקביעת העונש). נקבע כי לא קיים אמצעי כזה במקרה הנדון.

בהכרעתה הדגישה השופטת כי המדיניות הקיימת של מתן היתרים הוציאה עם הזמן את העוקץ מן האיסור הפלילי העומד בבסיסו של חוק שעות עבודה ומנוחה. בכך, לדבריה, די היה כדי לבסס הגנה מן הצדק. עוד הוסיפה השופטת כי העובדות הוכחו ברמת הוכחה שהיה בה כדי להטות את מאזן ההסתברויות לטובת גרסת החברות. בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש כי הורם הנטל הנדרש מעל לכל ספק סביר כי דרך מתן ההיתרים על ידי המשרד לקויה באופן שיש בו כדי מתן הגנה מן הצדק לחברות. לפיכך בוטלו כתבי האישום.