בהקשר לדוחות חנייה ניתן לטעון שלוש טענות: טענה לביטול פסק דין, טענה בדבר התיישנות העבירה וטענה בדבר התיישנות העונש. כעקרון, בית המשפט לעניינים מקומיים הוא האמון על הטיפול בטענות מעין אלו, אך לא לגבי כולן. בעבר הוכרע כי לגבי טענות בדבר התיישנות העונש לבית המשפט לעניינים מקומיים אין סמכות עניינית. בפרשה זו הוגש ערעור על הכרעת בית משפט לעניינים מקומיים אשר הצהיר כי אין לו סמכות עניינית לדון בטענה הנוגעת להתיישנות לעונש וכי משום כך דחה את הערר.

 

יש לכם שאלה?

פורום תעבורה


העובדות


כנגד המערערת נרשם דוח חנייה ביום 02.05.2000. תחילה, המערערת טענה בבית משפט קמא כי לא קיבלה את דוח החנייה שנרשם ביום זה וגם לא את התזכורת לגביו. בית משפט קמא קבע שהייתה לו הסמכות העניינית לדון בבקשה לביטול פסק דין בטענה שהמערערת לא קיבלה את הדוח, וכן בטענה בדבר התיישנות העבירה. עם זאת, הודגש בתחילת הדיונים כי לבית משפט קמא לא הייתה סמכות עניינית לדון בהתיישנות העונש.


עם תחילת חקירת העדה בתיק, ב"כ המערערת ביקש לשנות את טענתם לטענת התיישנות העונש. לפיכך, ולאור האמור, בית משפט קמא דחה את תביעתה של המערערת והפנה אותה לבירור טענותיה בערכאה המתאימה. על החלטה זו המערערת הגישה ערר לבית המשפט המחוזי, בטענה ש"אין לפצל את הדיון לגבי התיישנות העבירה והתיישנות העונש".


ההכרעה


בית המשפט ניתח את הכרעתו של בית משפט קמא, תוך שציין כי האחרון הבחין בין שלוש טענות: ביטול פסק דין, התיישנות עבירה והתיישנות עונש. היות והעונש היה קנס, חלו עליו הוראות פקודת המיסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה (סעיף 70 לחוק העונשין תשל"ז – 1977. לפיכך, היה מדובר בחוב אזרחי אשר המקום לדון בו היה בית המשפט האזרחי, ולא בית המשפט לעניינים מקומיים. לפיכך, בית המשפט קבע כי בית משפט קמא לא שגה באבחנתו ודחה את הערעור.