הוועדה המקומית לתכנון ובניה היא הגוף הנמוך ביותר בהיררכיה התכנונית בישראל, ומתפקידה להעניק היתרי בניה לאזרחים המגישים תוכניות אשר עומדות בתנאי תוכניות המתאר המתאימות. במקצת המקרים עלול פרק הזמן בין הגשת התוכניות לבין קבלת היתרי הבניה מידי הוועדה המקומית להיות ארוך ומייגע. חשוב לזכור כי כאשר אדם מבקש היתר בניה ובקשתו עומדת בכל התנאים המצוים בתוכניות המתאר, על הוועדה המקומית מוטלת החובה לאשר את התוכנית, בכפוף להגבלת והתניות מסוימת.

 

יש לכם שאלה?

פורום מקרקעין

להלן ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום אשר דחה את תביעתו של בעל מקרקעין כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה של העיר חולון וכנגד העירייה עצמה. במסגרת ההליך דלמטה, התובע טען כי הוועדה המקומית התרשלה בכך שהשהתה יתר על המידה את מתן היתרי הבניה לתוכניות שהגיש. הוועדה והתובע הגישו חוות דעת מומחה, ומשסתרו אלו אחת את השניה, מונה מומחה מטעם בית המשפט. הלה קבע שהחלטת הוועדה להתנות את מתן היתרי הבניה בהשלמת עבודות הפיתוח באיזור הייתה סבירה, כאשר משך השלמת עבודות אלו עמד על 5 שנים לכל היותר. בבית המשפט קמא נפסק שאמנם הפיתוח הסתיים כעבור 6 שנים, אך בכך לא הייתה משום חריגה של העירייה מן הסבירות. בנוסף, נקבע כי הוועדה פעלה נכון כאשר העניקה היתר בניה רק לאחר סיום עבודות הפיתוח. בהתאם לכך, התביעה נדחתה.


הטענות בערעור


המערער טען כי היה צורך לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט קמא, אשר קבע כי תקופת הפיתוח לא אמורה הייתה לעלות על 5 שנים. נטען כי משעלתה תקופת הפיתוח על פרק הזמן לעיל, הרי שהעירייה התרשלה בתפקידה. בנוסף, המערער טען כי היה על הוועדה ליתן היתר אף בטרם תום עבודות הפיתוח – ניתן היה להסתפק בפיתוח חלקי ולסיים אותו במקביל לבנייה. לפיכך, משלא הוענק האישור בעת ההיא, הרי שהוועדה התרשלה. המערער הוסיף וטען כי חלפו 4 שנים לאחר הגשת הבקשות להיתר ועד לרגע בו ההיתרים ניתנו. פרק זמן זה, אליבא דמערער, חרג חריגה גסה ממתחם הסבירות.


מנגד, המשיבות טענו כי צדק בית המשפט קמא עת שקבע כי עבודות הפיתוח הסתיימו בזמן סביר. יתרה מזאת, המערער לא הוכיח אימתי הגיש את הבקשות להיתר ומשכך לא ניתן היה לקבל את טענתו בנוגע לזמן הארוך לכאורה שנאלץ להמתין בטרם קיבל את ההיתר.


דחיית הערעור


בית המשפט בחן את פסיקתה של ערכאת השלום, האזין לטענות הצדדים ומסר את הכרעתו. בראש ובראשונה, נקבע כי המערער לא הוכיח את המועדים בהם הגיש את הבקשות להיתר ואף נמנע מלהציג מסמכים אשר היו יכולים לתמוך בגרסתו. הודגש כי עובדה זו העלתה חשש כבד כי אותם מסמכים, לו היו מוצגים לעיון בית המשפט, היו מחזקים דווקא את ידיהן של המשיבות. בית המשפט מצא כי סביר שזו הייתה הסיבה לאי הגשת המסמכים בידי המערער. לפיכך, משלא הוכח מועד בקשת היתר הבניה, נשמטה הקרקע תחת טענותיו של המערער כנגד הוועדה המקומית. זאת מאחר ולא ניתן היה לקבוע האם זו השתהתה יתר על המידה בהענקת ההיתר, או שלא. בנוסף, צוין בהקשר זה, שגם הטענה כי היה ראוי להעניק היתר במהלך עבודות הפיתוח התרוקנה מתוכן. זאת מפני שלא היה ידוע כאמור, אימתי הוגשה הבקשה להיתר ומה היה מצב הפיתוח באותה העת.


לאחר מכן, בית המשפט נפנה לעסוק בעניין הטענות כנגד רשלנותה של העירייה. נקבע כי תקופת פיתוח שנמשכה כ-6 שנים הייתה סבירה בהחלט. בהקשר זה צוין כי הליכי הפיתוח אינם מדע מדויק, ואם המומחה העריך את משך הפיתוח כשווה לתקופה של 5 שנים, הרי שעיכוב של שנה אחת בלבד לא חרג ממתחם הסבירות כלל ועיקר. בהתאם לאמור לעיל, התביעה נדחתה כליל.