על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, עובד שעובד שעות נוספות, זכאי לתשלום נוסף עבור זמן זה. עם זאת, העובד אינו רשאי לעבוד בשעות אלו על דעת עצמו. כלומר, המעביד צריך לאשר את העבודה בשעות הנוספות ואת התשלום בגינן. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

פורום חוזה עבודה

פורום זכויות עובדים

פורום זכויות וחובות מעסיקים

 

במקרה זה, לבית המשפט הוגשה עתירה לתשלום גמול שעות נוספות בגין עבודת התובע. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הועסק על ידי הנתבעת, חברה לאספקת שירותי מחשוב לרשויות מקומיות, במהלך השנים 2002 עד 2005. תפקידו של התובע היה מתן שירותי תמיכה טכנית למערכות המחשב בעיריית חולון, ותנאי העסקתו נקבעו בחוזה עבודה אישי.

 

טיעוני הצדדים


לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו כספים בגין עבודתו בשעות נוספות. מנגד, הנתבעת טענה שככלל, התובע לא התבקש לעבוד שעות נוספות וחישוביו בעניין זה לא היו מבוססים. בנוסף, נטען שכאשר התובע כן התבקש לעבוד שעות נוספות, הוא תוגמל בגינן והדבר נאמר לו במפורש. לטענת הנתבעת, התובע ידע שלא הייתה לו זכאות לקבל כספים עבור שעות נוספות שלא התבקש לבצע. בפתח הדיון, הרשמת ציינה שהמחלוקת בין הצדדים הייתה האם התובע היה זכאי לגמול שעות נוספות לאחר שביצע אותן בהתאם לבקשת המעביד ולאישורו ובמידה שכן, מה היה הסכום שהעובד היה זכאי לו בעקבות ביצוע שעות אלו.

 

המסגרת הנורמטיבית


המסגרת הנורמטיבית לדיון הייתה בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951. על פי חוק זה, יום עבודה סטנדרטי הוא בן 8 שעות ועבודה בשעות נוספות מחויבת אישור של המעסיק ותשלום שכר בשיעור גבוה יותר. עם זאת, התובע גמול זה נדרש להוכיח שהתבקש לעבוד שעות נוספות על ידי מעבידו ואת מספר השעות בפועל בהן עבד.

 

הכרעה


מחומר הראיות שהוצג בפני הרשמת עלה שבשנת 2003, הנתבעת חדלה מלשלם לתובע גמול שעות נוספות. כאשר הוא פנה אליה בעניין זה, הנתבעת הבטיחה להסדיר את התשלום בעתיד, אך בפועל הדבר לא נעשה. על פי דוח הנכוחות שנוהל במקום העבודה, התובע ביצע 256 שעות נוספות במהלך שנת 2004 ו- 166 שעות נוספות בשנת 2005. אולם, כאמור, הגמול בגינן לא שולם לו, והוא קיבל תמורתן שכר עבודה רגיל, בסך 26 ₪ לשעה. התובע העיד שבהתאם לחוזה העבודה האישי שלו, הוסכם על שמונה שעות עבודה ביום, בין השעה שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים.

 

אולם, מכוח תפקידו, הוא נאלץ לטפל בתקלות שהתרחשו גם מעבר לשעות אלו, לעיתים אף מהטלפון בביתו הפרטי. זאת על מנת לאפשר לעיריית חולון להמשיך בעבודה סדירה, ומבלי לקבל אישור לכך מראש מידי הממונה. עם זאת, התובע הודה שהוא ידע שעבודה בשעות נוספות הייתה טעונת אישור, אך סבר שניתן לקבלו בדיעבד. בנוסף, לטענתו, מעבידו הבטיח לו להסדיר עניין זה. אולם, מנגד, נציגת הנתבעת טענה שכל טיפול בתקלה היה טעון אישור מראש ובפועל, הוא ניתן במרבית המקרים ובכפוף לכך שולמו תגמולי השעות הנוספות. אולם, לשיטתה, לא היה ניתן לקבל אישור בדיעבד והתובע ידע זאת.


לאור האמור לעיל, הרשמת קבעה שהתובע היה מודע לכך שלא קיבל אישור מפורש ממעבידו לביצוע עבודות בשעות נוספות וטענתו לגמול זה התבססה על הבטחה בעל פה. אולם, נקבע שלא הוכח שאכן ניתנה הבטחה זו. לא זו אף זו, גם אם ניתנה הבטחה, לא הוכח שלצדדים הייתה גמירות דעת מכוחה נוצר חוזה מחייב. בנוסף, הרי שהתובע לא קיבל אישור מראש לביצוע העבודות ולכן גם אם האחרון פעל מכוח אחריותו ובשם נאמנותו לתפקיד, לא היה בכך כדי לחייב את הנתבעת בתשלום נוסף.


לסיכום, מאחר שלא התקיים התנאי הראשון לחובת תשלום גמול השעות הנוספות: דרישת המעביד ומתן אישור לכך, התביעה נדחתה. מעבר לצורך, הרשמת הוסיפה שגם התנאי השני לא התקיים במקרה זה. שכן, התובע לא הוכיח את היקף השעות שעבד בצורה מדויקת שלא על דרך האומדן. בסופו של יום, התביעה נדחתה.