בין הערכאות השיפוטיות ישנו מדרג של סמכויות. זוהי הסמכות העניינית, ששונה מערכאה אחרת לשנייה. כך למשל, בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות כספיות עד לסכום של 2.5 מיליון ₪ ובתביעות מקרקעין בעניין שימוש, חזקה ופירוק שיתוף. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בקשת רחבה יותר של נושאים. בעלי הדין נדרשים להגיש תביעתם לבית המשפט שמוסמך לדון בה, והם אינם יכולים להתנות על כך. קרי, הם לא רשאים להסכים על הגשת התביעה לערכאה שאינה מוסמכת לדון בה. הלכה למעשה, הסמכות העניינית נקבעת על פי מבחן הסעד. דהיינו, בהתאם לסעד המתבקש בתובענה. דוגמא למחלוקת בעניין הסמכות העניינית של בית המשפט ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה תובענה למתן צו המצהיר על ביטול הסכם הממון שנחתם בין המשיבים. על פי עובדות הבקשה, המבקש היה הזוכה בתיק הוצאה לפועל שהמשיב הראשון היה החייב בו. חמישה חודשים לאחר פתיחת התיק, המשיב ואשתו, המשיבה השנייה, חתמו על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם, המשיב התחייב כלפי המשיבה להעביר על שמה את כל זכויותיו בדירת מגורי בני הזוג. בנוסף, הוא התחייב לרשום לטובתה הערת אזהרה על מלוא זכויותיו בדירה אחרת ובחנות בעיר נתניה. ההסכם יצא לפועל והזכויות הועברו לידי המשיבה. בעקבות זאת, המבקש עיקל את המיטלטלין של בני הזוג בדירת המגורים, מכוח צו של ראש ההוצאה לפועל.
רקע
לטענת המבקש, מטרתו של הסכם הממון הייתה להבריח נכסים מידי המשיב תוך פגיעה בזכויותיו. לפיכך, בית המשפט התבקש להורות על ביטול ההסכם. בנוסף, המבקש הגיש בקשה למתן צווים המצהירים על בטלות העברת זכויות המשיב על שם המשיבה בדירות ובחנות, לרבות מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת האחרונה. מנגד, המשיבה טענה שכל המיטלטלין שעוקלו היו רכושה ולמבקש לא הייתה זכות לקחתם.
במקרה דנן, התעוררה מחלוקת באשר לסמכות בית המשפט לדון בבקשות. זאת משום שהסעד בצווים המבוקשים עסק בזכויות במקרקעין רשומים. אי לכך, על פי תקנות סדר הדין האזרחי, היה על המבקש להגיש את הבקשה לבית המשפט המחוזי במקום הימצאם של המקרקעין ולא לבית המשפט השלום.
לטענת המבקש, לבית המשפט השלום הייתה סמכות עניינית לדון בבקשה. זאת מאחר שהסעד העיקרי שהתבקש היה ביטול הסכם ממון והסעדים הנוספים היו העברת הזכויות ומחיקת הערת האזהרה. כלומר, סעדים אלו היו בגדר סעדים טפלים. מאחר שעל פי ההלכה המשפטית הסמכות נקבעת על פי הסעד העיקרי, בית המשפט השלום היה רשאי לדון בבקשה.
מנגד, המשיבים טענו שלבית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית לדון בביטול הסכם הממון, מכוח סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון. לעומת זאת, לבית המשפט המחוזי הייתה הסמכות לדון ביתר הנושאים. קרי, העברת הזכויות ומחיקת הערת האזהרה.
סמכות עניינית
לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופט קבע שהדין היה עם המשיבים. נקבע שהסעד העיקרי בתובענה זו נחלק לשניים. ראשית, ביטול הסכם הממון שנחתם בין המשיבים. שנית, הצהרה בדבר העובדה שבהסכם לא היה בכדי לפגוע בזכויות המבקש כלפי המשיב, כפי שהיו קודם לחתימה. עם זאת, השופט קבע שביטול הסכם הממון לא היה אפשרי ללא ביטול פסק הדין שנתן לו תוקף. אולם, פסק דין זה ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה ורק לו הייתה סמכות לבטלו. משכך, לבית משפט השלום לא הייתה סמכות לדון בעניין. כך או כך, הודגש שעל פי ההלכה המשפטית, לא היה צורך בביטול הסכם הממון ופסק הדין שנתן לו תוקף כדי למנוע מהמבקש לטעון נגד פעולות המשיב שפגעו בזכויותיו.
לאור זאת, השופט הדגיש שליבה של התובענה היה בצווים המבוקשים לביטול העברת הזכויות במקרקעין ורישום הערת האזהרה. אולם, הסמכות לדון בצווים אלו הייתה מסורה לבית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984. בסופו של דבר, השופט קבע שלבית משפט השלום לא הייתה סמכות לדון בבקשות ומכוח סמכות שהוקנתה לו בסעיף 79א לחוק בתי המשפט, הוא העביר את הדיון לבית המשפט המחוזי.
.jpg)
-min(2).jpg)
