רבות נאמר בבתי המשפט על חומרת עבירות המס והעונש בצידן. הפסיקה בעבירות אלו היא חד משמעית: השולח יד לקופת הציבור וגוזל כספים מהקופה באמצעי מרמה וזיוף, מעשיו אינם שונים ממעשי עבריין שמשתמש בכלי פריצה ונשק להשגת מטרותיו. עברייני המס פוגעים במעשיהם באינטרס הציבורי הכללי ומפרים את תקנת הציבור. לפיכך, העונשים שמוטלים על עבריינים אלו הינם חמורים ומטרתם להרתיע מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, נגזר דינם של נאשמים שהורשעו בשורה של עבירות מס. על פי עובדות כתב האישום, החל מפברואר 2002 ועד יולי 2003, הנאשמים רשמו בספרי החשבונות של החברה הנאשמת 59 חשבוניות פיקטיביות. סכומי החשבוניות הסתכמו ביותר מ-29 מיליון ₪. בנוסף, הנאשמים ניכו שלא כדין את מס התשומות שהיה גלום בחשבוניות אלו, בסך של יותר מחמישה מיליון ₪. כמו כן, הנאשמים הואשמו בכך שהחל מחודש אפריל 2002 ועד יולי 2003, הם הוציאו שלא כחוק 40 חשבוניות של החברה, בסכום של יותר מ-29 מיליון ₪, ומסרו אותן לבעלים של חברה אחרת. זאת למרות שלא היה מדובר בעסקאות שבוצעו בפועל. לאחר שמיעת הראיות, הנאשמים הורשעו בעבירות מס שונות: ניכוי שלא כדין של מס תשומות; ניהול פנקסי חשבונות תוך סטייה מהותית מהוראות החוק; מסירת ידיעה לא נכונה ללא הסבר סביר וכוונה להתחמק מתשלום מס. אז נשמעו הטיעונים לעונש.
לטענת המאשימה, מעשי הנאשמים היו חמורים במיוחד. זאת מאחר שהם בוצעו לאורך זמן ממושך וכתוצאה מהם, נגרם למדינה נזק כספי בהיקף רב מימדים. בנוסף, הנאשמים נמנעו מהסרת המחדלים גם לאחר שהוגש נגדם כתב האישום.
מנגד, הסנגור טען שהנסיבות בהן בוצעו העבירות חייבו הקלה בענישה. שכן, לשיטתו, בעל החברה הנאשם פעל כפי שפעל רק בשל חוסר אונים ומחדלי הרשויות שלא אכפו את חוקי המס במגזר אליו הוא השתייך. בנוסף, נטען שלאור נסיבות חייו האישיות של הנאשם ואורח חייו הנורמטיבי טרם הגשת כתב האישום, היה ראוי להקל בענישתו.
שיקולי החומרא
בפתח הדיון, השופטת ציינה שהנאשמים עברו על איסורים מהותיים ומרכזיים בחוק המע"מ, בצורה בוטה. היא הדגישה שהנאשם הוא שהגה את התוכנית הוציאה לפועל. במסגרתה, הוא ביצע שורה של מעשי מרמה והציג בספרי החשבונות של החברה בבעלותו חשבוניות מס פיקטיביות בהיקף רב עצום. בנוסף, באמצעות חשבוניות אלו, הנאשם ניכה מס תשומות בשווי של יותר מחמישה מיליון ₪. השופטת קבעה שחומרתם של מעשי הנאשם התבטאה אף בנזק העצום שנגרם לקופת המדינה ובאי הסרת המחדלים. השופטת הדגישה שבמקרה זה, כלל לא הייתה אפשרות להסרת המחדלים. זאת לאור מצבם הכלכלי של הנאשמים. לקביעתה, מאחר שלא היה סיכוי להסרת המחדלים, שיקול זה עמד לחובת הנאשמים ולא לטובתם.
שיקולי הקולא
כנגד שיקולי החומרא, השופטת פירטה את שיקולי הקולא בקביעת העונש. ראשית, נסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי טרם ההליך הפלילי ונהג לטפח את משפחתו ולהשקיע בה. שנית, הנאשם צבר חובות כבדים ונכנס לקשיים כלכלים, בגינם לא יכול היה להסיר את המחדלים. שלישית , הודגש שהנאשם הודה במעשים שיוחסו לו בעת חקירתו במשטרה ובעקבות זאת, היה ניתן למצות את ההליכים השיפוטיים. למרות שיקולי הקולא, השופטת קבעה שנסיבות המקרה חייבו את העדפת האינטרס הציבורי שבהרשעה והרתעה מפני ביצוע מעשים דומים, על פני הקלה בעונש.
בסופו של דבר, השופטת השיתה על הנאשם 45 חודשי מאסר בפועל לצד 18 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, הנאשם חויב בתשלום קנס כספי בסך 70 אלף ₪. החברה הנאשמת, שהייתה לא פעילה במועד ההליכים המשפטיים, חויבה בתשלום קנס בסך 1,000 ₪.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
