בשוק חופשי, היצרנים משווקים מוצרים דומים זה לזה, תוך שמירה על כללי תחרות הוגנים. אולם, כאשר תנאים אלו מופרים ואחד מהיצרנים משווק מוצר הזהה במדויק למוצר קיים בעל מוניטין, זוהי עוולה מסחרית. במקרה זה, לבעל המוצר המקורי קמה זכות תביעה נגד המשווק. דוגמא לטענה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי מכוח חוק עוולות מסחריות וחוק עשיית עושר ולא במשפט. על פי עובדות כתב התביעה, התובעת הייתה חברה לשיווק מיכלים לאחסון תרופות, מזון ומוצרי קוסמטיקה וניקוי. הנתבעת הראשונה עסקה בייבוא ושיווק מוצרי פלאסטיק לאריזה והנתבעת השנייה הפיצה מוצרים אלו בישראל.
במהלך שנת 2002, התובעת החלה לשווק בארץ מיכל פלאסטיק לאחסון מזון, שיוצר על ידי חברה צרפתית ונרשם כמדגם בינלאומי לפי אמנת האג. למיכלי הפלאסטיק היו מספר מאפיינים ייחודיים, לרבות מכסה מעוצב והטבעת אותיות בתחתית הקופסה. במהלך שנת 2003, הנתבעת השנייה החלה להפיץ בישראל מיכלים דומים מאוד ששווקו על ידי הנתבעת הראשונה.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת, היא הייתה היבואן הבלעדי של המיכלים בישראל ובעלת המוניטין עליהם בארץ. לפיכך, הקופסאות הזהות שיובאו על ידי הנתבעות פגעו ביכולות השיווק שלה. נטען שבמאמצי השיווק וההפצה של המיכלים, הושקעו כספים רבים על ידי התובעת. אולם, פירות ההשקעה נקטפו על ידי הנתבעות ששיווקו מיכלים דומים עד כדי זהות. משכך, התובעת טענה לעשיית עושר ולא במשפט ולגניבת עין, לפי סעיף 1 לחוק העוולות המסחריות.
מנגד, הנתבעות טענו שהתובעת לא הייתה בעלת הזכות למוניטין על המיכלים. זאת מאחר והמוניטין נותר בידי היצרן הצרפתי, שלא צורף כצד לתביעה. יתרה מזאת, נטען שהמוצר לא היה חדשני וייחודי והלקוחות שנהגו לרכוש אותו לא ייחסו חשיבות מיוחדת לזהות היצרן. לשיטתן, מטרת התביעה הייתה לסכל את התחרות ההוגנת בשוק ולהעניק לתובעת מונופול. משכך, לדעת הנתבעות, לא היה מקום לקבל את התביעה.
הכרעה
לאחר התבוננות בקופסאות נשוא התביעה, השופטת קבעה שהן היו דומות עד כדי זהות. זאת גם לעניין ייעוד הקופסאות וגם באשר לאופן עיצובן. משכך, היה עליה לבחון האם התובעת הוכיחה שנגרמה לה גניבת עין כהגדרתה בחוק עוולות מסחריות. על מנת להוכיח עילה זו, התובעת נדרשה להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים: מוניטין וחשש להטעיית הציבור.
השופטת קבעה שהתובעת לא הוכיחה שהיה לה מוניטין על הקופסאות. זאת מאחר שלא הוכח כי למיכלים היה אופי מבחין לעומת מוצרים אחרים דומים בשוק. בנוסף, לא הוכח שהצרכנים קישרו את המוצר עם התובעת. שכן, מהעדויות השונות עלה שבישראל נמכרו מוצרים רבים דומים ולמיכל הרלוונטי לא היו תכונות מיוחדות שהבדילו אותו. לאור זאת, השופטת קבעה שלא היה צורך לדון בשאלה האם התובעת שיווקה את המוצר באופן ייחודי כך שעלה חשש להטעיית הציבור. כלומר, הרכיב השני של עילת התביעה בגין גניבה בעין.
בנוסף, נקבע שטענת התובעת לפיה נגרמו לה הפסדים כספיים עקב פרסום המוצר ושיווק מיכל דומה לאחר מכן על ידי הנתבעות, לא הוכחה. קרי, הטענה שהשקעתה של התובעת בפרסום לא הניבה פרי, נטענה באופן כללי וסתמי, ולא התבססה על ראיות ספציפיות. משכך, השופטת פסקה שפעולות הנתבעות היו כדין, ובהתאם לתנאי המסחר בשוק החופשי. לפיכך, עילת התביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט נדחתה על ידי השופטת וכך גם התביעה כולה.
.JPG)
.jpg)
