חדשות לבקרים אנו שומעים על מקרים בהם חברות התעופה מאבדות את מזוודות הנוסעים ועל מזוודות אשר הגיעו באיחור או במצב לא תקין. חוק התובלה האווירית נועד להתמודד עם פיצוי מתבקש במקרים אלו. על פי חוק זה, חל עקרון ייחוד העילה, לפיו, לא יהיה ניתן לתבוע בגין כל עילה אזרחית אחרת שאינה נכללת בו.

 

יש לך שאלה?

פורום תביעה אזרחית

 

מטבע הדברים, הוראה זו מגבילה באופן ממשי הגשת תביעות על ידי תובעים פוטנציאלים ואף מגבילה את בית המשפט לפסוק רק על פיה. בפסיקה הישראלית הדעות חלוקות בשאלת מתן האפשרות לתבוע בגין עילות נוספות, ובית המשפט בפרשה זו נדרש להתמודד עם כך.


העובדות


התובעים נסעו מישראל לקיטו באקוודור באמצעות חברת איבריה ישראל, הנתבעת בהליך זה. בהגעתם לאקוודור, התובעים גילו כי אחת מן המזוודות שעמן הגיעו לשדה התעופה בישראל לא הועלתה על המטוס וכי היא עתידה להתעכב במספר שעות. לאחר שהמתינו מספר שעות, התובעים חשבו כי מזוודתם אבדה. למחרת היום התובעים ניגשו אל משרדי הנתבעת בעיר קיטו ונודע להם כי המזוודה טרם הגיעה. לפיכך, התובעים נאלצו לרכוש בכספם את המוצרים החיוניים עבורם אשר היו במזוודה שנעלמה ונאלצו להמשיך במסעם הלאה לאיי גלפגוס. לאחר שבוע ימים, עם חזרתם לקיטו, התובעים גילו כי המזוודה הגיע – אך כשהיא שבורה ומפורקת, כאשר חלק מתכולתה נעלם. הנתבעת ניסתה להציע לתובעים תחליף למזוודה, אך התובעים לא מצאו מזוודה שהתאימה לדרישתם. כאשר התובעים נחתו בישראל, כל ארבעת המזוודות הגיעו באיחור, כאשר שתיים מהן הגיעו שבורות וקרועות.


התובעים תבעו בהליך זה פיצוי בגין האיחור בהגעת המזוודות, בגין ההוצאות שהוציאו ובגין עוגמת הנפש אשר נגרמה עקב הפגיעה באיכות הטיול המתוכנן. הנתבעת, מאידך, טענה כי לא הייתה הגורם האחראי לאיחור הגעת המזוודות ולכן אין להטיל עליה את את האחריות לנזק. עם זאת, הנתבעת לא מסרה הודעה כלשהי לגבי גורמי ביניים אשר היו עלולים לגרום לאיחור בהגעת המזוודות. כמו כן, הנתבעת טענה כי על פי אמנה בינלאומית שחלה בעניינה, אמנת ורשה, הנזק המרבי שניתן לפסוק לטובת התובעים הוא 400$.


ההכרעה


בית המשפט הגדיר כי "עיקר המחלוקת בין הצדדים נטועה באשר לעניין ייחוד העילה, וזאת מן הטעם הבאה: אם תתקבל טענתה של הנתבעת, כי בהיות חוק התובלה האווירית חל על נסיבות המקרה שבפנינו, אזי ע"פ הוראותיו אין כל אפשרות לזכות התובע בפיצוי אשר איננו יכול להינתן ע"י חוק זה, ואו אז הסכום המקסימאלי שניתן יהיה לפצות בו את התובעים יעמוד על 400$".


בית המשפט קבע כי אמנת ורשה נחתמה על ידי מדינת ישראל בשנת 1949, וכי בשנת 1964 נחתם בהאג פרוטוקול שתיקן אמנה זו. על פי הפרוטוקול,  "קמה חזקה בדבר אחריות המוביל, ונטל ההוכחה לגבי נסיבות אובדן הכבודה מוטל עליו". לפיכך, בית המשפט החליט לפצות את התובעים בגין נזקיהם: 2,000 שקלים בגין הוצאות שהוציאו התובעים, 2,500 שקלים בגין עוגמת הנפש ו-87 שקלים ששילמו התובעים עבור אגרת הגשת התביעה.


בית המשפט גם הזכיר את סעיף 10 לחוק התובלה האווירית הקובע את עקרון ייחוד העילה. לפי עקרון זה, אחריות המוביל בנזק כלשהו תהיה על פי חוק זה בלבד, וכי לא יהיה ניתן לתבוע את המוביל בגין עוולה אזרחית אחרת או כל חוק אחר. צוין כי הדעות לגבי עקרון ייחוד העילה בהקשר לחוק זה הינן חלוקות. כך, יש כאלו אשר אינם מאפשרים לתבוע בגין עילות אחר, ולדעת אחרים, כגון בית המשפט בהליך זה, יש לאפשר לתבוע בגין עילות אחרות ולזכות בפיצוי העולה על הפיצוי הקבוע בחוק התובלה האווירית.