סמכות לפנות מחזיק של עסק בשדה תעופה ו/או לסגור עסק כזה?

מערכת המשפט מכירה בעשיית דין עצמי במקרים חריגים כגון, הסגת גבול במקרקעין, עיכבון, ביטול חוזה וכד'. אולם, גם במקרים אלו, הסעד העצמי הינו מצומצם וניתן להפעילו תחת הגבלות שונות. למשל, ניתן לפנות פולש ממקרקעין רק על ידי שימוש בכוח סביר ותוך מספר ימים מועט. עם זאת, חשוב לזכור שסעד עצמי כפוף לביקורת שיפוטית. לכן, מקום בו הפעולה הייתה בניגוד למותר בחוק, מבצע הסעד העצמי עלול למצוא עצמו עומד לדין ומחויב בסנקציה משפטית. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה למתן צו מניעה קבוע. על פי עובדות כתב הבקשה, המבקשת הייתה חברה שעסקה במתן שירותי בדק למטוסים קלים וניהלה את עסקה בשדה התעופה בהרצליה. טרם להגשת התביעה דנן, התנהל סכסוך משפטי בין המבקשת למשיבה, רשות סטטוטורית שפעלה מכוח חוק רשות שדות התעופה, תשל"ז – 1977. סכסוך זה התנהל במשך עשר שנים ונסב על מחלוקות רבות כגון, הרשאת המבקשת לנהל את עסקיה בשדה התעופה, גובה דמי השימוש שהיה עליה לשלם למשיבה וכד'.

רקע

במסגרת הסכסוך, המשיבה הגישה שתי תביעות נגד המבקשת. הראשונה הייתה בשנת 1997 ובה בית המשפט התבקש להורות על פינוי המבקשת. התביעה השנייה הוגשה בשנת 1998 ובה בית המשפט התבקש לחייב את המבקשת לשלם דמי שימוש. בשנת 2002, בית המשפט הורה על פינוי המבקשת. אולם, הפינוי לא בוצע. במקום זאת, הצדדים חתמו על הסכם פשרה בו המבקשת התחייבה לשלם למשיבה דמי שימוש לעבר בסך 400 אלף ₪. במקביל, המשיבה העניקה למבקשת הרשאה להשתמש בשטח מוגדר בשדה התעופה לניהול עסקיה. הסכם פשרה זה קיבל תוקף בתביעה הכספית.

לטענת המבקשת, בין הצדדים נכרת הסכם הרשאה מחייב. מנגד, המשיבה טענה שלא נכרת הסכם הרשאה. זאת מאחר שהמבקשת סירבה להתחייב לתשלום דמי שימוש עתידיים וההסכם לא היה חתום על ידה. לגופו של עניין, הצדדים היו חלוקים באשר לגובה דמי השכירות שהמבקשת נדרשה לשלם. בעקבות כישלון המשא ומתן בין הצדדים, המשיבה הודיעה למבקשת על איסור כניסת עובדיה לשדה התעופה. בשל כך הוגשה התביעה דנן. במסגרתה, בית המשפט התבקש להורות על צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה למנוע מעובדי המבקשת ומנהלה להיכנס לשטח שדה התעופה על מנת לנהל את העסקים.

צו המניעה

בפתח הדיון, השופט הבהיר שהשאלה טעונת הכרעה הייתה האם למשיבה הייתה סמכות לפעול לפינוי מחזיקים בשדה התעופה, או לסגירת עסקים שנוהלו במקום, בלא צו שיפוטי שהתיר לה לעשות כך. בנוסף, האם במידה שניתן צו שיפוטי מעין זה, למשיבה הייתה סמכות לאכוף אותו שלא באמצעות דרכי האכיפה שנקבעו בחוק, כגון הוצאה לפועל.

לטעת המשיבה, מכוח סעיף 5(א)(1) לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז – 1977, הייתה לה סמכות לפעול למניעת כניסת עובדי המבקשת לשדה התעופה. השופט קבע שבטענה זו לא היה ממש. זאת מאחר וסעיף החוק הגדיר באופן כללי את תפקידי הרשות ולא היה ניתן ללמוד ממנו על סמכות המשיבה למנוע את כניסת עובדי המבקשת. עם זאת, המשיבה טענה שסמכות זו נלמדה ממספר כללים נוספים, אך השופט דחה גם אותם. לפסיקתו, כללים אלו קבעו שכל כניסה, שימוש והתנהגות בשדה התעופה צריכים להיות בהרשאה ועל פי החוק. הודגש שהכללים נקבעו רק על מנת להגדיר את הפרתם כעבירה פלילית. השופט הדגיש שהכלל היחיד שהיה ניתן למצוא בו צידוק למעשי המשיבה היה כלל 23 לכללי רשות שדות התעופה (שמירה על הסדר בשדות התעופה), התשמ"ד – 1984. שכן, כלל זה מגדיר את אופן פעולת הרשות וסמכותה כלפי מפרי חוק בשטח שדה התעופה.

עם זאת, השופט ציין שסמכות זו באה לידי ביטוי במתן הוראה למפר החוק לחדול מן ההפרה ותו לא. כלומר, כלל 23 לא העניק לרשות לפעול בעשיית דין עצמי על מנת להפסיק את ההפרה. גם כללים אחרים לא העניקו לרשות סמכות זו, לפסיקת השופט. יתרה מזאת, השופט קבע שלא היה ניתן להניח שהמחוקק העניק לרשות סמכות לעשיית דין עצמי במסגרת חקיקת משנה ולא חקיקה ראשית.

לאור האמור לעיל, השופט פסק שלמשיבה לא הייתה סמכות לפעול בדרך של עשיית דין עצמי על ידי חסימת כניסתם של עובדי המבקשת לשדה התעופה, בעקבות המחלוקות המשפטיות ומבלי לקבל צו שיפוטי מתאים לכך. מסקנה זו ייתרה את הצורך בדיון המשפטי סביב המחלוקות הנוספות שהיו בין הצדדים בעניין גובה דמי השימוש והשטח על פיו היה לחשבם. בסופו של דבר, השופט קיבל את הבקשה ונתן למבקשת צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה למנוע את כניסת עובדי החברה לשטח שדה התעופה לשם תפעול וניהול העסק.