בענפים רבים בשוק הישראלי ניתן לזהות "יבוא מקביל". הכוונה היא לתהליך בו מוצרים שמיוצרים בחו"ל מגיעים לצרכן לא דרך היבואן הרשמי, אלא דרך חברות אחרות. על מנת לבצע יבוא מקביל, החברות המשווקות רוכשות את המוצר בדרך עקיפה. למשל, דרך מדינות אחרות. לאחר מכן, הן מוכרות אותו בשוק המקומי. התוצאה של יבוא מקביל היא שבירת מחירי השוק שנקבעו על ידי היבואן הראשי. דוגמא לדיון משפטי בסוגיה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, בית המשפט נדרש לדון בסוגית היבוא המקביל. על פי כתב התביעה, התובעת הראשונה הייתה חברה לייצור ושיווק שואבי אבק. התובעת השנייה הייתה חברת סחר, יבוא והפצה ששימשה כסוכנת בלעדית של התובעת הראשונה. מנגד, הנתבעים היו בעלי חברה שייבאה ושווקה בישראל שואבי אבק שיוצרו על ידי התובעת הראשונה, שלא באמצעות התובעת השנייה. כלומר, לא דרך הסוכנת הבלעדית של חברת ייצור שואבי האבק מתוצרת זו. יש לציין שייבוא שואבי האבק על ידי הנתבעים לא נעשה ישירות מהתובעת הראשונה. הלכה למעשה, הנתבעים ביצעו "יבוא מקביל".
טענות התביעה וההגנה
לטענת התובעים, היה על בית המשפט להורות על הפסקת היבוא המקביל. זאת משום שיבוא זה הוביל לפגיעה בקניין הרוחני של התובעים ועקב כך לחשש להטעיית הצרכנים. התובעים טענו שפעולת הנתבעים עלתה לכדי עוולה אזרחית של הטעיית הצרכן, לפי חוק עוולות מסחריות וחוק הגנת הצרכן. לכן, כאמור, בית המשפט התבקש לחדול את היבוא המקביל.
מנגד, הנתבעים טענו שהם לא הטעו את הצרכנים ולא ביצעו עוולות אזרחיות. כמו כן, נטען שבפעולת היבוא המקביל לא היה בכדי להפר את זכויות הקניין הרוחני של התובעים.
דחיית התביעה
לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופט קבע שלא היה בכוחה של התובעת הראשונה למנוע את היבוא המקביל של מוצריה לארץ באמצעות הנתבעים. כלומר, התביעה נדחתה. זאת ממספר טעמים. ראשית, השופט ציין שלא היה ניתן להסתמך על העובדה שנרשם מדגם לגבי שואבי האבק על מנת למנוע את יבואם לארץ באמצעות חברות אחרות פרט לתובעת השנייה. כלומר, באמצעות חברות שלא היו הסוכנות הבלעדית של חברת ייצור שואבי האבק.
שנית, השופט הדגיש שדיני הקניין הרוחני מעניקים מונופול לבעל זכיות הקניין בשטח מסוים. כוחה של זכות הקניין באותו שטח הינה שוות ערך לכוחו של הריבון באותו תחום טריטוריאלי. אולם, לצד זכות המונופול נקבע עיקרון נוסף של "מיצוי זכויות". הכוונה היא לכך שזכות המונופול של בעל הקניין מוגבלת ולכן, אין באפשרותו לשלוט בשימוש או בשיווק נוסף של המוצר שלו. על פי עיקרון זה, לבעל זכות המונופול לא קיים כוח נוסף לאחר שהלה קיבל את התגמול שמגיע לו בגין הזכות. קרי, לאחר שהתובעת הראשונה קיבלה את התגמולים להם היא הייתה זכאית מכוח מכירת שואבי האבק לחברות שונות, לא היה בכוחה לשלוט מה אותן חברות יעשו עם המוצר. לא זו אף זו, השופט ציין שבאירופה נקבעו כללים מיוחדים באשר למיצוי זכויות בינלאומי בכל הנוגע למעבר סחורות בין המדינות החברות באיחוד האירופאי ובין מדינות שלא היו חברות. אולם, לפסיקתו, כללים אלו לא היו יכולים להשפיע על הדין בישראל.
לבסוף, השופט קבע שתופעת היבוא המקביל הינה מוכרת בשווקים רבים בישראל ומחוצה לה. לדידו, ניתן היה להניח שצרכן שרכש שואב אבק חדש במחיר לא מבוטל בדק את זהות המוכר ונותן השירות. כלומר, מאחר ששואב אבק אינו מוצר מדף שנרכש כלאחר יד, רוב הצרכנים נוהגים לבדוק את השוק ואת זהות המוכר טרם הרכישה.
יתרה מזאת, נפסק שהתובעות לא הוכיחו קיומו של חשש להטעיה כנדרש בחוק עוולות מסחריות וחוק הגנת הצרכן על מנת לעצור את פעולת היבוא המקביל. דהיינו, השופט דחה את טענות התובעות להטעיית הצרכנים. בסופו של יום, התביעה נדחתה והתובעות חויבו לשלם את הוצאות המשפט של הנתבעות.
.JPG)
.jpg)
