תביעה בגין רשלנות בהריון לאחר לידה ללא כף יד שמאלית

רשלנות בהריון עלולה לגרום ללידה של תינוק הסובל ממומים. להלן דוגמא למקרה כאמור. התובעת במקרה דנן הייתה ילדה שנולדה ללא כף יד השמאלית. אי לכך, היא הגישה (באמצעות הוריה, כמובן) תביעת רשלנות רפואית בלידה כנגד שלושת נתבעים - הרופא המומחה אשר בדק את אם התובעת 4 פעמים במהלך ההיריון, מכון האולטרא סאונד בו בוצעה לתובעת בדיקת סקירת מערכות, וקופת החולים בה האם הייתה חברה.

יש לכם שאלה?

פורום רשלנות רפואית בלידה

פורום רשלנות בניתוח

התביעה טענה כי המום של התובעת היה ניתן לאיתור בבדיקות האולטרא סאונד שנערכו לאם. נטען כי אי איתור המום הצביע על כך שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם. בנוסף, נטען כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות גם כאשר הם לא יידעו את האם על כך שניתן לבצע בדיקה פרטית במתכונת מורחבת יותר. התובעים טענו כי עצם העובדה שהנתבעים לא יידעו את האם על הבדיקה הפרטית, הובילה למסקנה שהבדיקה ה"מצומצמת" לא נעשתה בהסכמה מדעת (שכן האם הייתה סבורה שזו הבדיקה המקיפה ביותר). מנגד, הנתבעים טענו כי מועד ההיריון של האם היה בשנת 1986, ואז בדיקות האולטרא סאונד לא נערכו כדבר שגרתי אלא רק כאשר היה חשד למום.

חוות הדעת הרפואיות

התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת של מומחה למחלות נשים. לפי חוות דעת זו, ניתן לזהות חוסר בשלד במסגרת בדיקת אולטרא סאונד. דהיינו נטען כי במקרה הנדון, המום היה יכול להתגלות בקלות יחסית בשתי הבדיקות שנערכו בשבוע ה-23 ובשבוע ה-27. המומחה ציין כי מעצם הגדרתה של בדיקת האולטרא סאונד, היא נועדה לזהות מומים מולדים בשלב ההיריון.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' מומחה למיילדות וגניקולוגיה. המומחה מטעם ההגנה טען כי בדיקות האולטרא סאונד בשנת 1986 לא בדקו הגפיים. לטענתו, אמנם היה ניתן לאבחן בבדיקה זו את החסר בכף היד, אך לשם כך יש היה צורך בביצוע בדיקה ספציפית, ולא בבדיקה שגרתית. כאמור, הודגש כי בשנת 1986 לא היו קריטריונים של משרד הבריאות לקביעת היקף הבדיקה, והנחיות בנושא ניתנו רק בשנת 1993. דהיינו, בשנת 1986, לא היה מספיק ניסיון רפואי או ספרות עדכנית, והמכשור עצמו היה פחות רגיש למומים.

החלטת בית המשפט

בית המשפט פסק כי אומנם ניתן היה לאתר את המום מבחינה טכנית, אבל זאת ניתן לקבוע בצורה מסויגת בלבד. למרות שאיתור המום היה אפשרי, השופט קבע כי צריך להתחשב בכך ש"המכשירים בזמנו היו פחות טובים, כמו גם הידע בתחום". דהיינו, נקבע כי "על מנת לאתר את המום היה צורך לבצע בדיקות ספציפיות, ובמקרה הנוכחי לא הוכח שההיריון של אם התובעת היה חריג והצריך התייחסות מיוחדת".
 

שאלת ההסכמה מדעת

סקירת המערכות שבוצעה על ידי קופת החולים הייתה מוגבלת בהיקפה, וזאת בהתחשב בהסתברות למום והמשאבים המוגבלים של הרפואה הציבורית. השאלה שמתעוררת הינה האם בזמן ההיריון, הייתה מוטלת על הרופאה שליוותה את אם התובעת, החובה ליידע אותה לגבי האפשרות לבצע בדיקה מקיפה? בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, הייתה חובה ליידע את המטופלת על כך שהיקף הבדיקות מוגבל בהיקפן, ושקיימות בדיקות רחבות יותר ברפואה הפרטית אותן אם התובעת יכולה לעבור.

האם התקיים קשר סיבתי בין אי מתן ההסכמה מדעת לנזק?

בית המשפט ציין כי המום של התובעת לא נגרם בעוולה. העילה לתביעת התובעת הינה "הולדה בעוולה", שמשמעותה הינה שללא ההתרשלות, ההורים היו בוחרים לסיים את ההיריון ולא להוליד את התובעת כלל. בית המשפט מציין כי עילה זו הוכרה כברת תביעה רק במקרים קשים בהם ניתן לקבוע כי המום הוא כה קשה, עד כי חייו של התובע אינם חיים. במקרה הנוכחי, לא ניתן להגיד שחוסר כף יד הינו מום קשה וחמור עד כדי כך, שהיה מצדיק את הפסקת ההיריון. בית המשפט הסתמך גם על עדותו של מומחה שהינו חבר בוועדה להפסקת ההריונות, וציין כי בשלב בו יכול היה להתגלות המום, הועדה לא הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון בכל מקרה.

לסיכום, התביעה נדחתה. נקבע כי אומנם קופת החולים התרשלה בכך שלא יידעה את אם התובעת לגבי האפשרות לבצע בדיקה מקיפה יותר, אולם לא התקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם, שכן בכל מקרה לא היו מאשרים לאם להפסיק את הריונה בשלב זה.