על מנת לבטל חוזה שנכרת כדין בין שני צדדים, יכול הצד המבקש לבטלו לטעון לטעות והטעייה. כלומר, מצג שווא שהוצג לו על ידי הצד השני ובעקבות זאת, הוא התקשר בחוזה. הלכה למעשה, בעל הדין שמבקש לבטל את החוזה טוען שלו הוא היה יודע את האמת לאמיתה, הוא לא היה מתקשר בחוזה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו התנהגות הנתבע הובילה לבטלות הסכמי ההלוואה והמשכנתא עליהם התובעת חתמה. על פי עובדות כתב התביעה, התובעת הייתה בעלת זכויות בחנות ובדירה בעיר נתניה. בשנת 1993 היא נטלה, יחד עם בעלה המנוח, הלוואה מהבנק הנתבע בסך 425 אלף ₪. בעלה של התובעת נפטר בשנת 1995 ולאחר מכן, חלק מהחוב נפרע. בשנת 1997 התובעת רכשה דירת מגורים. על מנת לממנה, היא נטלה מהנתבע הלוואה נוספת בגובה 650 אלף ₪ וחתמה על הסכם משכנתא. בעקבות משבר כלכלי אליו התובעת נקלעה, היא לא הצליחה לעמוד בהחזרי ההלוואות.
לכן, בשנת 1999 נפתחו נגדה הליכים משפטיים. במסגרתם מונתה לתובעת כונסת נכסים מטעם הנתבע, ונפתחו נגדה תיקי הוצאה לפועל למימוש החנות והדירה. בתחילת חודש ספטמבר 1999, מפתחות החנות נמסרו לכונסת הנכסים על ידי התובעת. החל מאותו מועד, החנות הייתה בשליטת הנתבע, שהשכיר אותה תמורת 800 דולר לחודש.
ביום 14.12.2000 הוציא ראש ההוצאה לפועל צו פינוי לתובעת מדירתה בשל החוב. בתגובה, התובעת הגישה בקשה לעיכוב הליכים. לשיטתה, בשל קשייה בשפה העברית היא לא הבינה את תוכן מסמך ההלוואה עליו חתמה ולא קיבלה הסבר ראוי מנציג הבנק. ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשתה בשל חוסר סמכות לדון בעניין. עם זאת, פינוי התובעת מדירתה נדחה על מנת שתוכל לפנות לבית המשפט המוסמך, וכך היה.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת, נציגי הבנק מעולם לא הסבירו לה את מטרת המסמכים עליהם חתמה במעמד ההלוואה. משכך, הרי שחתימתה הושגה מבלי שהוסברה לה מהותה. לכן, נטען כי היה על בית המשפט להורות על ביטול המסמכים עקב טעות והטעייה. לשיטת התובעת, במעמד החתימה היא הייתה לבד עם הפקיד, אשר האיץ בה לסיים את פעולת החתימה במהירות, למרות חוסר הבנתה. לדידה, בכך הפר הנתבע את חובות הנאמנות והגילוי שמוטלות עליו מכוח תפקידו ומערכת היחסים עם הלקוח. לחלופין, התובעת ביקשה לקבוע כי לא ויתרה על ההגנות שהיו נתונות לה מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל. לטענתה, היא הייתה זכאית להיות מוכרזת כדיירת מוגנת.
מנגד, הנתבע טען שהתביעה הייתה נגועה בהיעדר ניקיון כפיים וחוסר תום לב. זאת מאחר שלטענת הבנק, התובעת העלימה מבית המשפט מסמכים שונים שהעידו על כך שהאחרונה חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר בעברית לטובת קבלן ממנו רכשה את הדירה, טרם קבלת ההלוואה. בנוסף, נטען שסכום חובותיה של התובעת בשני תיקי ההוצאה לפועל היה גבוה מערך נכסיה המשועבדים. לטענת הנתבע, התובעת ידעה על מה היא חתמה והבינה את תוכן ומטרת המסמך. לכן, לא קמה לה זכות לדרוש את ביטול החוזה מחמת טעות והטעייה. יתרה מזאת, נטען שבמסגרת מסמכי ההלוואה, התובעת הסכימה לוותר על זכויותיה מכוח חוק ההוצאה לפועל וחוק הגנת הדייר.
דיון והכרעה
השופטת קבעה שמחומר הראיות עלה שהתובעת הבינה את משמעות מסמכי ההלוואה עליהם חתמה. שכן, היא חתמה על הסכמים נוספים בעברית מול קבלן הדירה. בנוסף, היא חתמה על הצהרה בעברית בשנת 1997 ושלחה לנתבע מכתב בשפה זו במהלך שנת 1999. כמו כן, במועד בו החנות פונתה, התובעת לא הביעה כל התנגדות לכך. יתרה מזאת, היא אף מסרה את מפתחות הנכס לכונסת הנכסים. מכך השופטת הסיקה שהתובעת הבינה את משמעות חתימתה על טפסי ההלוואה. לכן, טענת התובעת לביטול ההסכמים מכוח טעות והטעייה נדחתה.
לעניין טענתה השנייה של התובעת, השופטת קיבלה את חלקה. כלומר, נפסק שהתובעת ויתרה על זכותה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. זאת מאחר והתובעת התחייבה במפורש לפנות את דירתה במקרה של מימוש המשכנתא במסגרת הסכם ההלוואה. לכן, לא הייתה תחולה לסעיף החוק. אולם, באשר לתחולת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, המצב היה שונה. שכן, נקבע שאזכור סעיף זה בהסכם, נעשה באופן לא ברור ונהיר. הלכה למעשה, סעיף 38 לחוק מדבר על דיור חילוף אך זכות זו לא נזכרה במפורש בהסכם ההלוואה. השופטת ציינה שהיה על הנתבע להזכיר זכות זו בבירור מכוח חובת הנאמנות והגילוי שלו. מאחר שהוא לא עשה כן, השופטת קבעה שויתור התובעת על הזכויות מכוח סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל לא היה תקף.
