תקופת ההתיישנות של עילת תביעה פלילית משתנה על פי חומרת העבירה. למשל, תקופת ההתיישנות של עבירה מסוג "עוון" היא חמש שנים. לעומת זאת, תקופת ההתיישנות של עבירה מסוג "פשע" היא עשר שנים. אי לכך, על מנת לדעת האם חלה התיישנות על כתב אישום שהוגש נגד אדם, יש לדעת כיצד מסווגת העבירה בה הוא מואשם. לעיתים, טענת ההתיישנות מועלית לאחר שניתנה כבר הכרעת הדין. זאת כאשר לא ברור מה היה המועד המדויק בו בוצעה העבירה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

פורום מקרקעין


במקרה זה, הוכרע דינו של נאשם בעבירות של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר ושימוש חורג ללא היתר. תחילתו של הסיפור ביום 12.09.04, אז הורשע הנאשם בגין עבירות אלו על ידי השופטת במסגרת דיון שהתקיים בעניינו. לאחר מתן גזר הדין, הוגש לבית המשפט המחוזי ערעור. במהלך מאי 2006, הערעור נדון והוסכם על החזרת התיק לבית משפט השלום על מנת שיוגשו תמונות שצולמו על ידי פקח עירוני. זאת על מנת להשוות בין תמונות אלו לבין הצילומים הקודמים שהוגשו לבית המשפט ולהכריע האם עבודות הבנייה האסורות שנטענו בוצעו חמש שנים לפני הגשת כתב האישום. כלומר, נושא מועד הבנייה של העבירות נשוא כתב האישום והתיישנותן התעורר מחדש ולכן כל אחד מהצדדים הציג טענותיו בעניין.


דחיית טענת התיישנות


בפתח הדיון, השופטת ציינה שהמאשימה לא הציגה את התמונות החדשות משום שלטענתה, הן אבדו. למרות זאת, הודגש שעדיין היה בידי המאשימה היכולת להוכיח את עובדות כתב האישום. זאת על ידי דוחות הפקחים שנכחו באתר הבנייה. במקביל, השופטת קבעה שהעובדה שהתמונות לא הובאו לא הצדיקו את ביטול כתב האישום, אך היה לשקול זאת במסגרת מכלול הראיות הכולל.


לטענת עדי המאשימה, הבנייה הלא חוקית נעשתה במהלך שנת 2002 ו- 2003. השופטת קיבלה עדויות אלו וקבעה שהן היו אמינות ומהימנות ונתמכו בדוחות הפקחים שנכתבו בזמן אמת. לפיכך, לא חלה התיישנות על עבירות כתב האישום, כפי שהנאשם טען. שכן, כתב האישום הוגש לפני שחלפו חמש שנים מביצוע העבירות. לאור קביעה זו, הנטל לסתירת הראיות לכאורה שהובאו על ידי המאשימה הועבר לכתפי הנאשם. הלה טען שעבודות הבנייה בוצעו בשנות התשעים המוקדמות ולכן חלה עליהן התיישנות. מספר עדי ההגנה שהעידו מטעמו של הנאשם תמכו בגרסתו. עם זאת, השופטת קבעה שעדויות אלו היו מלאות סתירות ולכן, לא היו אמינות. בנוסף, נפסק שעדותו של הנאשם בעניין הייתה אף היא מלאת סתירות והלה שינה את העובדות בהתאם לצורך, ועל מנת להתאימן לטיעוניו. לפיכך, דבריו נדחו.


לאור האמור לעיל, השופטת קבעה שהנאשם לא הצליח לסתור את ראיות המאשימה שהיו מהימנות ויתרה מזאת, בדבריו הוא גרם לחיזוק הדברים. כלומר, לחיזוק טענות המאשימה. בסופו של דבר, השופטת קבעה שגם אם לא הוכח מועד מדויק לביצוע עבירות הבנייה, מראיות המאשימה ניתן היה להסיק שהן בוצעו בשנת 2002 ו- 2003. מאחר שראיות המאשימה בעניין נמצאו אמינות, השופטת קבעה שהאחרונה סתרה את טענת ההתיישנות. כלומר, השופטת קבעה שלא הייתה התיישנות על העבירות שהנאשם ביצע ולכן לא היה מקום לבטל את הכרעת הדין שקבעה את הרשעתו.