כל אדם שיוצא לחופשה מצפה ליהנות, לנוח ולאגור כוחות חדשים טרם החזרה לשגרה. אולם, לעיתים, החופשה עלולה להשתבש ולגרום לנופש אי נוחות ועוגמת נפש. כאשר הגורם לשיבוש החופשה הוא חברת התעופה, חברת הנסיעות או הסוכן, ניתן לנסות uלהגיש תביעה בגין עוולה אזרחית כגון רשלנות או הפרת חוזה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום נזיקין


במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה כספית בסך 50 אלף ₪. על פי כתב התביעה, ביולי 2007, התובעים הזמינו כרטיסי טיסה לחופשה באיטליה. כאשר יום הטיסה הגיע, הם המריאו משדה התעופה בארץ למילאנו שבאיטליה. משם, התובעים המשיכו בטיסה לפירנצה. כאשר הם נחתו בשדה התעופה בפירנצה, הם גילו כי מזוודתם לא הגיעה עמם. אי לכך, הם פנו לבירור העניין והגישו תלונה לפקידי שדה התעופה. בנוסף, הם מסרו פרטים מזהים אודות המזוודה. מאחר שהמזוודה הכילה את כל ציודם האישי, היה עליהם לרכוש ציוד חלופי עד למציאת המטען והגעתו למלונם.

 

יום לאחר שהתובעים הגיעו לפירנצה, התובע שלח מכתב תלונה למנכ"ל חברת התעופה הנתבעת בישראל וביקש ממנו לטפל בעניין בדחיפות. אולם, לטענת התובעים, הנתבעת התעלמה מהמכתב ולא סיפקה עבורם תשובות כלל. כעבור שלושה ימים, התובעים קיבלו הודעה שהמזוודה אותרה והם התבקשו להגיע לשדה התעופה בפירנצה על מנת לאסוף אותה. לטענתם, בקשתם לשלוח את המזוודה לבית המלון בו הם שהו נענתה בשלילה על ידי נציג הנתבעת. כאשר התובעים הגיעו חזרה לארץ מחופשתם, הם גילו כי מזוודתם נעלמה בשנית. אי לכך, הם הגישו תלונה בשדה התעופה כנגד הנתבעת וגילו כי נוסעים נוספים סבלו מאובדן של מזוודותיהם. לאחר מכן, הם הגישו את התביעה דנן בוה תבעו פיצוי כספי בגין ההוצאות שנדרשו להוציא עד שהושבה להם המזוודה, עוגמת נפש, נסיעות משדה התעופה וחזרה למלון ועלות שהייתם במלון.


טיעוני הצדדים


לטענת התובעים, הנתבעת גרמה בהתנהגותה הרשלנית לנזקם ולאיבוד כבודתם. לדידם, לו הם היו יודעים מראש שהנתבעת העלתה למטוס מזוודות לפי בחירתה שלה ולא לפי נוחות הנוסע, הם לא היו בוחרים לטוס באמצעותה לחופשה. התובעים ביקשו מבית המשפט להכיר באחריות הנתבעת לאירוע מכוח חוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980 ואמנת וורשה. הם ביקשו כי בית המשפט יורה לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין עלות כרטיסי הטיסה והשהייה במלון, רכישות שבוצעו עד להשבת הכבודה, החזר נסיעות ועוגמת נפש.


מנגד, הנתבעת טענה כי עילת התביעה היחידה שעמדה לתובעים הייתה על פי אמנת ורשה (האמנה קבעה שלא ניתן להגיש תביעה לדמי נזק בגין איחור בהובלה אווירית של נוסעים וכבודה, אלא בכפוף לתנאים ולמגבלות שנקבעו בה). משכך, נטען כי הנתבעת הייתה חייבת בפיצוי בסך 625 דולר בלבד. חברת התעופה הוסיפה כי לאחר שהתובע שלח מכתב תלונה בעניין איבוד הכבודה, היא פעלה ככל שביכולתה לבירור והסדרת העניין. כמו כן, נטען כי התובעים הם שבחרו מרצונם החופשי לאסוף את המזוודה משדה התעופה לאחר שהגיעה לפירנצה. בנוסף, נטען כי נטל הוכחת ההתרשלות רבץ על כתפי התובעים, שלא הרימו אותו. זאת ועוד, חברת התעופה טענה כי חלק מהנזקים שבגינם נתבע פיצוי על ידי התובעים היו עקיפים ומרוחקים. משכך, הם לא היו ברי פיצוי (לדוגמא, השהות בבית המלון).


דיון והכרעה


בפתח הדיון, השופטת ציינה כי אחריות הנתבעת במקרה זה הוגדרה על פי חוק התובלה האווירית ואמנת וורשה. על פי מסגרת זו, הנתבעת, שהוכרה כמוביל האווירי של הכבודה, נמצאה אחראית לכל נזק שנגרם למטען במקרה של השמדה, אובדן וכד' (כל עוד הנזק אירע בעת ההובלה האווירית. קרי, כל עוד המטען היה בהשגחת המוביל, בין אם בתוך המטוס ובין אם על קרקע שדה התעופה). בנוסף, מכוח האמנה והחוק, הנתבעת הייתה מחויבת לשאת באחריות לנזק שנגרם בגין איחור בתובלה אווירית של כבודה או נוסעים, זאת פרט למקום בו הוכיח המוביל שהוא נקט בכל האמצעים למניעת הנזק.

 

במקרה זה, השופטת קבעה כי חברת התעופה לא הוכיחה שהיא נקטה בכל האמצעים למניעת הנזק. לדוגמא, היא נמנעה מהבאת עדים שיעידו לטובתה ובכך לא הרימה את נטל ההוכחה בעניין. עם זאת, השופטת קבעה כי האשמה באיחור הגעת כבודת התובעים לפירנצה ולישראל לא הייתה רק של הנתבעת. כלומר, לא הוכח בוודאות שהמזוודה התעכבה אך ורק בשל מחדליה של חברת התעופה. אי לכך, השופטת הכירה באחריות הנתבעת לפיצוי התובעים, אך בכפוף לסכום שנקבע באמנה.

 

לטענת התובעים, שיעור הפיצויים לו הם היו זכאים לא היה כפוף לסכום שנקבע באמנה, מאחר שנזקם נגרם עקב מעשי הנתבעת שנעשו בכוונה לגרום נזק ומתוך ידיעה ממשית שקרוב לוודאי שהוא יתרחש. כלומר, התובעים טענו לפיצוי ללא תקרת גבול בשל רשלנות הנתבעת במעשיה. זאת, מכוח סעיף 25 לאמנה שקבע כי במקום בו מעשי המוביל נעשו במטרה לגרום נזק או מתוך ידיעה ממשית שהוא יגרם, לא תהיה תקרת פיצוי. אולם, השופטת דחתה טענה זו וקבעה שהתובעים לא הוכיחו שהנתבעת פעלה בחוסר אכפתיות או במטרה לגרום נזק. בנוסף, לא הוכחו מה היו הנסיבות שבהן המזוודה אבדה. לכן, לא היה ניתן לקבוע מסמרות באשר להתנהגות הנתבעת ומעשיה.


בסופו של יום, השופטת קיבלה את התביעה בחלקה וחייבה את הנתבעת בתשלום פיצוי רק בגין עיכוב הגעת מזוודת התובעים ליעדה. יתר ראשי הנזק נדחו מאחר שחופשת התובעים יצאה לפועל למרות הבעיות, ולא היה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום בגינה.