חוק לשון הרע, שנחקק בשנת 1965 קובע שפרסום פוגעני שעולה לכדי לשון הרע מהווה עוולה אזרחית בגינה לנפגע קמה זכות לפיצויים. במקרים מסוימים, הפרסום עלול לעלות עד כדי עבירה פלילית. החוק מגדיר מהי לשון הרע ומהו פרסום אמירה זו. במסגרת החוק, קבועות גם הגנות שונות. כלומר, גם במקום בו האמירה מסוימת עלתה לכדי פרסום לשון הרע, יתכן שלאומר תהיה הגנה מכוח החוק. למשל, במידה שאמירתו הייתה אמת והיה בה עניין ציבורי. זוהי הגנת "אמת דיברתי" שקבועה בסעיף 14 לחוק. הגנה נוספת קבועה בסעיף 13 לחוק ודוגמא לדיון בה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום לשון הרע, הוצאת דיבה


במקרה זה, בית המשפט נדרש לדון בהיקף החסינות המוקנית לפרסום מידע במהלך דיון שיפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. האמירה נשוא הדיון דנן נכתבה במסגרת כתב הגנתן של הנתבעות, שהוגש בתגובה לתביעה נגדן בבית המשפט לענייני משפחה. תביעה זו הוגשה על ידי מי שטענה שהיא הייתה הידועה בציבור של אביהן המנוח של הנתבעות. באמירה נכתב שלבעלה של אחות אביהן המנוח של הנתבעות הייתה מאהבת. אחות האב ובעלה הם שהגישו את התביעה דנן, בגין לשון הרע.


דיון והחלטה


בפתח הדיון, השופטת קבעה שהאמירה לפיה לתובע הייתה מאהבת צעירה הייתה בגדר לשון הרע. שכן, באמירה היה בכדי להשפילו משום שהיה אדם נשוי. בנוסף, באמירה היה בכדי לעשותו לבוז, שנאה ולעג בקרב הציבור באמצעות הצגתו כבוגד. משכך, היה מדובר בלשון רע כהגדרת המונח בחוק. לא זו אף זו, השופטת פסקה שבמקרה זה, התקיים יסוד הפרסום. שכן, האמירה נכתבה במסגרת כתב הגנת הנתבעות. על פי סעיף 2 לחוק לשון הרע, מקום בו לשון הרע פורסמה בכתב, אשר היה עלול להגיע לידי האדם הנפגע, מדובר בפרסום לשון הרע. משכך, גם אם הדיון בעניינן של הנתבעות התנהל בדלתיים סגורות, הרי שכתב הגנתן הגיע לידי התובעת באותו הליך, שמסרה זאת לתובע במקרה זה. לכן, לקביעת השופטת, התקיים יסוד הפרסום.


לטענת הנתבעות, עמדה להן ההגנה שנקבעה בסעיף 13(5) לחוק. במסגרת סעיף זה, פרסום על ידי שופט או כל אדם בעל סמכות שיפוטית במסגרת דיון שיפוטי, לרבות פרסום של בעל דין שנעשה תוך כדי הדיון, לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. לטענת הנתבעות, החיסיון שהוענק במסגרת סעיף זה היה מוחלט. כלומר, לא היה ניתן להסירו או לסייגו. מנגד, התובעים טענו שהחיסיון לא היה מוחלט בית המשפט נדרש לבחון את תחולתו בנסיבות העניין.

 

השופטת ציינה כי בפסיקה היו שתי דעות חלוקות בעניין זה. על פי גישה אחת, החיסיון שנקבע בסעיף היה מוחלט ולא הוגבל בסייגים שונים. משמעות הדבר הייתה שכל אמירה פוגענית שנאמרה במסגרת דיון משפטי זכתה להגנה. מנגד, הגישה השנייה קבעה שהחיסיון אינו מוחלט וההגנה חלה רק מקום בו הפרסום היה דרוש לצורך הדיון המשפטי ובקשר אליו. במקרה דנן, השופטת קבע כי בנסיבות המקרה לא היה צורך לקבוע מסמרות בנושא. בפסק הדין נקבע כי ניכר שמטרת פרסום האמירה הייתה לפגוע באמינות טענות עדי התובעת.

 

כלומר, לצורך הדיון המשפטי ובקשר אליו. השופטת קבעה שלא הוכח כי הפרסום נעשה מתוך מטרות זדון ורשעות, או על מנת לפגוע בתובעים. משכך, לא הייתה משמעות לקביעה האם סעיף 13(5) מעניק חיסיון מוחלט או יחסי. שכן, כך או כך, הרי שהאמירה נכנסה לגדר ההגנה הקבועה בסעיף. לאור האמור לעיל, השופטת דחתה את התביעה וקבעה שהפרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק.