לכל אמן שיוצר יצירה בעלת מאפיינים ייחודיים, זכות להגן על יצירתו. בישראל, הגנה זו מעוגנת בזכויות היוצרים אשר מספקות הגנה על הקניין הרוחני. כאשר זכויות אלו מופרות, קמה לאמן עילת תביעה נגד המפר. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים וביצוע עוולות מסחריות. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע עבד עבור התובע, אמן שעסק בעיצוב מוצרי אומנות, במשך שלושה חודשים לא רצופים. טרם תחילת העבודה, הנתבע הוחתם על הסכם "שמירת סודיות". לאחר סיום יחסי העבודה, התובע גילה כי הנתבע מכר מוצרים זהים, ולכל הפחות דומים, למוצריו. אי לכך, התובע טען כי הנתבע העתיק ממנו מוצרים ושיווק אותם, תוך פגיעה בזכויותיו. לאחר גילוי המכירה, התובע שלח לנתבע מכתב התראה, אולם הלה התעלם ממנו והמשיך בעיצוב ומכירת המוצרים (שעונים).
טיעוני הצדדים - האם הופרו זכויות היוצרים?
לטענת התובע, הנתבע הפר את דיני הקניין הרוחני כאשר "זייף והעתיק שעוני קיר שהראשון ייצר בעצמו". קרי, לדבריו מדובר היה בהפרה של חוק זכויות היוצרים והפקודת זכויות היוצרים. כמו כן, נטען כי פעולת הנתבע עלתה כדי ביצוע עוולה מסחרית על פי חוק העוולות המסחריות, התשנ"ט – 1999. מנגד, הנתבע טען כי השעונים אותם הוא ייצר לא הועתקו מהתובע ולכן לאחרון לא הייתה כל עילת תביעה כנגדו. לשיטתו, מוצריו של התובע לא היו ייחודים בשוק בעוד שהשעונים אותם הנתבע ייצר היו פרי פיתוחו כ"אמן", ומכירתם הייתה מותרת כחלק מחופש העיסוק.
בית המשפט: "שעוני הקיר לא היו מוצר ייחודי פרי, פיתוחו של התובע"
לאחר עיון בטענות הצדדים, השופטת החליטה לדחות את התביעה על כלל מרכיביה. לפסיקתה, התובע כלל לא הוכיח כי שעוני הקיר היו בגדר מוצר ייחודי, פרי פיתוחו שלו, ולכן היו לא זכויות יוצרים עליהם. נקבע כי מוצריו של התובע היו "ניתנים לייצור ללא קושי ולא היו עשויים מחומרים ייחודים", נהפוך הוא. בית המשפט קבע כי חומרי הגלם לייצור השעונים היו זמינים ונגישים לכל מי שהיה מעוניין לייצר מוצרים כגון דא. בנוסף, בתהליך הייצור לא נדרש ידע מיוחד או מיומנות נרכשת. יתרה מזאת, על סמך חוות דעת שונות שניתנו בעניין, השופטת קבעה כי עיצובם של השעונים לא היה מקורי או בלעדי.
אי לכך, נקבע כי לא קמה לתובע זכות יוצרים על השעון. השופטת הדגישה כי לא הייתה באפשרות האחרון לתבוע בגין הפרת זכות זו. בנוסף, התובע לא יכול היה למנוע מיצרנים נוספים של שעונים למכור מוצרים דומים בטענה של הפרת זכויות יוצרים. זאת גם אם התחרות מול יצרנים אלו הביאה לפגיעה בהכנסותיו.
באשר לתביעה לפי חוק עוולות מסחריות, כאמור, השופטת דחתה גם אותה. היא הדגישה כי מאחר והמוצר לא היה בעל סימן מסחרי רשום, עילת התביעה כנגד הנתבע הייתה "גניבת עין" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. על מנת להכיר בעילת תביעה זו כברת פיצוי, התובע צריך להוכיח כי הוא רכש מוניטין בטובין אותו מכר וכי היה קיים של חשש סביר להטעיית הציבור עם מוצרי הנתבע. השופטת קבעה כי התובע לא הוכיח מוניטין על השעונים. שכן, לא הייתה חותמת או מדבקה של התובע על השעונים שיוצרו על ידו, והם לא פורסמו כקשורים לו. בנוסף, נקבע כי גם אם היו קווי דמיון בין שעונים אלו למוצר שיוצר על ידי הנתבע, לא הוכח חשש סביר להטעיית הציבור בין המוצרים. בסופו של דבר, התביעה בגין "גניבת עין" נדחתה.
.JPG)
.jpg)
