במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, נקבעו "כללי משחק" להליך השיפוטי. כלומר, כללים פרוצדוראליים במסגרתם בעלי הדין והשופט מחויבים לפעול בעת ניהול ההליך המשפטי. למשל, התקנות קובעות את הדרך בה יש להגיש כתב תביעה, את מספר הימים שיש להגיב עליו, את בית המשפט אליו יש להגיש את התביעה ואת מי ניתן לתבוע. לעיתים, אי מילוי כללים אלו יכול לגרום לדחיית התביעה או מחיקתה. במקרים אחרים, השופטים מוכנים להגמיש את הכללים ולאפשר לבעלי הדין לשנות את דרך פעולתם על מנת להעניק להם את יומם בבית המשפט. כך היה בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום חוזה עבודה

פורום יזמות עסקית


במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה כספית על סך 120 אלף ₪ נגד הנתבעת. על פי עובדות כתב התביעה, התובע, נהג מונית במקצועו, היה בקשרים עסקיים עם הנתבעת ונשלח מטעמה לטפל בפעולות עסקיות שונות כגון מכרז להסעת נוסעים מנתב"ג. לשיטתו, במהלך ספטמבר 2003 התקיימה ישיבת הנהלה במשרדי הנתבעת במהלכה נדונה האפשרות לתבוע חברת מוניות אחרת בגין הסעת נוסעים מנתב"ג ללא רישיון ובניגוד למכרז בו זכתה האחרונה.

 

התובע טען כי בישיבה זו הוסכם בעל פה שהוא יישא בעלויות שכר טרחת עורך הדין שייצג את הנתבעת בתביעה. בנוסף, לדבריו, נקבע כי הוא יהיה זכאי ל-50% מסכום הפיצוי שיפסק לטובת הנתבעת, במידה שתזכה בתביעה. לחלופין, טען התובע, נקבע שבמקרה של פשרה,  הוא יהיה זכאי ל- 25%. כמו כן, התובע טען כי הוחלט שהנתבעת לא תהיה רשאית לבטל את התביעה או להתפשר ללא הסכמתו. במידה שתעשה זאת למרות זאת, טען התובע, הנתבעת התחייבה לשלם לתובע פיצוי.


התובע טען כי בהתאם להסכמות הנ"ל הוא שכר את שירותיו של עורך דין והתביעה נגד חברת המוניות הוגשה. אולם, לדבריו, במהלך ינואר 2004, עורך הדין הודיע לתובע שקיבל הוראה מהנתבעת לפעול לדחיית התביעה וכך פעל. אי לכך, התובע טען שהנתבעת הייתה חייבת לשלם לו פיצוי בסך 15% מסכום התביעה. קרי, 120 אלף ₪. זאת בהתאם להסכם שנקבע בין הצדדים. מנגד, הנתבעת טענה שגם אם בין בעלי הדין נחתם הסכם, היא מעולם לא התחייבה לשלם לתובע פיצויים במקרה של אי הגשת התביעה או הפסקתה.


דיון והחלטה


השופט קבע כי במהלך בקשת הרשות להתגונן, הנתבעת הציגה תצהירים אשר היה בהם כדי להזיק לגרסתה. במסגרתם, הודה אחד מחברי הנהלת חברת המוניות כי גרסת הנתבעת להשתלשלות האירועים הייתה שקרית. כמו כן, עד אחר הצביע אף הוא בתצהירו על התנהגויות תמוהות מצד הנתבעת. אולם, למרות זאת, התובע נמנע מלבקש להפעיל את תקנה 246(א) לתקנות סדר הדין האזרחי בעת הבאת ראיותיו. כלומר, לא ביקש להזרים ראיות שהוגשו בשלב הביניים להליך העיקרי. השופט קבע כי לו הראיות משלב הביניים היו נקלטות בהליך העיקרי, התובע היה מצליח להוכיח טענותיו וזוכה בתביעה. אולם, כאמור, התובע לא הפעיל סעיף זה וללא בקשה מפורשת של בעל הדין, לא ניתן להכניס את הראיות משלב הביניים להליך העיקרי. לטענת התובע, תקנה 246(א) אפשרה לו להסתמך על הראיות גם ללא בקשה מפורשת. אולם, השופט קבע שלא כך היה הדבר ולולא ראיות אלו, גרסת התובע והנתבעת היו שוות.


השופט ציין שבמקרה זה, עמדו בפניו שלוש חלופות שונות. הראשונה, לדחות את התביעה לאור היעדר הוכחות ואי הכנסת הראיות משלב הביניים. השנייה, לקלוט את הראיות למרות היעדר בקשה מפורשת של התובע לעשות כך, תוך כדי קביעה שמדובר ב"פגם רשמי" בלבד. השופט הדגיש שאפשרות זו הייתה מובילה לקבלת התביעה. האפשרות השלישית הייתה מתן אפשרות לתובע להפעיל את תקנה 246(א) באיחור ובמקביל, להעניק לנתבעת אפשרות להפעיל את תקנה 246(ב) כתגובה. כלומר, להעניק לנתבעת סמכות לחקור את העדים משלב הביניים במסגרת ההליך העיקרי. השופט קבע כי החיסרון באפשרות זו היה התארכות ההליך השיפוטי. מצד שני, אפשרות זו הייתה הרע במיעוטו. כלומר, האפשרות השלישית היא שנבחרה ולתובע ניתנה אפשרות להפעיל את תקנה 246(א) באיחור.