חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) שחוקק בשנת 1952, מגדיר מתי המדינה ואורגנה אחראים בנזיקין לפעולות שביצעו מטעמה. על פי החוק, למדינה אין אחריות נזיקית על מעשה שנעשה מטעמה במסגרת פעילות מלחמתית. פעילות זו מוגדרת כלחימה בטרור, מעשה איבה או התקוממות, לרבות פעולה למניעת טרור, מעשה איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות בהן מבצעיה סיכנו את חייהם וגופם. לא פעם, בית המשפט נדרש לבחון האם פעולת כוחות הביטחון הייתה בגדר "פעולה מלחמתית". דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, מדובר בערעור אשר הוגש על החלטת בית משפט השלום. בפסק הדין בבית משפט קמא נקבע כי מדינת ישראל התרשלה במסגרת פעילות צבאית בג'נין וכתוצאה מכך, אישה נהרגה ושני קטינים נפגעו. מדובר בפרשה אשר אירעה באחד מלילות חודש אוגוסט 1992, אז נערכה פעילות צבאית בג'נין שמטרתה הייתה לכידת מבוקשים. במהלך הפעולה, אישה נהרגה ושני ילדיה נפצעו (המשיבים במקרה זה).
בית המשפט השלום קבע כי לא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהמשיבים ואמם המנוחה נפגעו כתוצאה מירי של חיילי צה"ל. זאת לאחר שנקבע כי עדי הראיה מטעם התביעה שחזו באירוע היו מהימנים, עדויותיהם עלו בקנה אחד זו עם זו, ומאזן ההסתברויות נטה לכיוון התובעים. קרי, המשיבים בערעור. בנוסף, הערכאה הדיונית זקפה לחובת המערערת את העובדה שלא היה אף חייל שהעיד כי ראה את תקרית הירי בעקבותיה נפגעו התובעים, ואת אי בדיקת גופת האם המנוחה. נקבע כי היעדר בדיקת הגופה עלה לכדי מחדל רשלני של המערערת. בנוסף, נפסק שחיילי צה"ל ירו בעת שהוכרז על "הפסקת אש" על ידי שני הצדדים ולכן ביצוע הירי היה רשלני. כמו כן, בית משפט השלום קבע שהחריג של "פעולה מלחמתית" לא התקיים במקרה זה ולכן המדינה חויבה בפיצוי הנפגעים.
המדינה הגישה ערעור על פסק הדין. במסגרת הערעור, בית המשפט המחוזי נדרש לבחון מה היה מקור הירי שהביא לפגיעה במשיבים ואמם, ובמידה שמדובר בחייל צה"ל, האם הירי היה רשלני. נוסף על כך, עלתה השאלה האם הפעולה עלתה לכדי פעולת לחימה שהקנתה למערערת פטור מנזיקין.
החלטה - הערעור מתקבל, לא הוכח כי צה"ל ירה במשיבים
השופט כהן, שהיה אחד מהשופטים שדנו בתיק, קבע שלא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שבתאריך בו נפגעו המשיבים, נערך בג'נין מבצע צבאי שמטרתו הייתה לכידת מבוקשים חמושים שמצאו מסתור בבתי מגורים. הפעולה בוצעה לאחר שנאסף מודיעין וכוחות הצבא המתינו ללכידת המבוקשים החמושים. במהלכה, התנהלו חילופי אש כבדים בין הצדדים. בסופה של הפעולה, שני המבוקשים נהרגו וכך גם מפקד כוחות צה"ל. נקבע שבשלב מסוים של הפעולה, המשיבים התבקשו לצאת מביתם יחד עם אמם המנוחה. כאשר הם יצאו, הסתבר שהמשיבים היו פצועים ואמם נמצאה ללא רוח חיים. אולם, הגורם לכך לא היה ידוע.
העדים מטעם התביעה טענו כי חייל צה"ל הוא שירה בנפגעים. על בסיס עדות זו, בית משפט השלום קבע את פסק דינו. עם זאת, השופט במחוזי ציין כי שני העדים עליהם ביסס בית משפט השלום את פסק דינו, לא חזו בירי עצמו. אי לכך, הוא הביע תמיהה בנוגע לעובדה שבית משפט קמא קבע כי התביעה הוכיחה את טענותיה על פי מאזן הסתברויות.
באשר לאופי הפעולה, השופט כהן קבע שלא היה ניתן לתחום את פעולות הצבא למסגרת של "פעולה מלחמתית" או "פעולה משטרתית". שכן, גם בעת הפסקת האש, לא פג הסיכון שנשקף ללוחמי הצבא. לא זו אף זו, השופט הדגיש כי היה מקום לבחון את פעולות הכוחות עצמם ולא את המלחמה. מבחינה זו, "ניתן היה להסיק שפעולה הייתה מלחמתית, נגד כוח חמוש ולוחם". לכן, נקבע כי היה מקום להקנות למערערת פטור מחיוב בנזיקין מאחר שהחריג של "פעולה מלחמתית" התקיים בנסיבות המקרה.
גם השופט אברהם תמך בקבלת הערעור. בפסיקתו הוא כתב כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לא היו מבוססות ולא נגזרו מחומר הראיות שהונח בפניהם. הודגש פעם נוספת כי "שני עדי התביעה לא ראו את אירוע הירי עצמו ואת פגיעת המשיבים. ברי, שהם לא היו יכולים לדעת מי פגע במשיבים". לפיכך, נקבע כי מסקנות הערכאה הדיונית לא היו יכולות לעמוד. השופט אברה הוסיף כי סיבה נוספת לקבלת הערעור הייתה העובדה שכוחות הצבא פעלו במסגרת "פעילות מלחמתית" כהגדרתה בחוק הנזיקין האזרחיים, התשי"ב – 1952. לכן, היה מקום לפטור את המדינה מחיוב בפיצויים עקב רשלנות.
השופט בן דוד הסכים עם חבריו להרכב באשר לקבלת הערעור. לדידו, לא הוכח כי המשיבים ואמם המנוחה נפגעו כתוצאה מירי חיילי צה"ל בעת הפסקת האש, ולא הוכח מתי התרחשה הפגיעה בהם. עם זאת, השופט הסתייג מקביעת השופטים באשר לכך שהפגיעה ארעה בזמן "פעולה מלחמתית". לפסיקתו, קו הגבול בין פעולה זו לבין פעולה משטרתית היה דק. במידה שהמשיבים נפגעו בזמן שהחיילים קראו להם לצאת מהבית, בשלב זה נפסקה ההסתערות על המקום ומשכך, הפעולה המלחמתית חדלה והחל שלב של פעולת השיטור. זאת מבחינת הגדרות משפטיות. לכן, במידה שבשלב זה נורתה ירייה שלא לצורך הגנה עצמית ומי מהאזרחים נפגע, הרי שהחיילים לא היו זכאים לחיסיון עקב ה"פעולה המלחמתית". אולם, כאמור, לא הוכח כיצד ומתי המשיבים ואמם נפגעו. בסופו של דבר, הערעור התקבל, פסק דינו של בית משפט השלום בוטל והמדינה לא חויבה בתשלום פיצויים.
.jpg)
