במערכת היחסים שבין הבנק ללקוחותיו, על הראשון מוטלות חובות רבות. עליו לפעול בנאמנות בכספי הלקוחות, לדווח על הפעולות ולגבות ריביות כמותר בחוק. עם זאת, גם על הלקוח מוטלות מספר חובות. בין היתר, הוא נדרש לתת דעתו לפעולות שמבוצעות על ידי הבנק ולדיווחיו. למשל, לבחון את דו"ח הניכויים שנשלח, את התנועות בחשבון ואת העמלות השונות שנגבות ממנו. לעיתים, אחד מהצדדים מתרשל בביצוע חובות אלו ובשל כך, מוגשת תביעה לבית המשפט. אולם, כמו בכל תביעה אחרת, יש לבחון האם הנזק נגרם עקב התרשלות הצד הנתבע, או בשל התנהגות הצד התובע. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה להשבת סכומי כסף שנגבו מהתובע על ידי הנתבע. על פי עובדות כתב התביעה, בשנת 1999, התובע ביטח את דירתו אצל חברת הבטוח "כלל". חוזה הביטוח התחדש מידי שנה. כמו כן, דירתו של התובע מושכנה לטובת הנתבע, מידי חודש, האחרון היה מנכה מחשבונו של התובע סכום כסף כריבית על המשכנתא. התובע נהג לקבל את דו"ח ניכויי הכספים מחשבונו פעם בשנה. לאחר מספר שנים, התובע גילה כי הנתבע הגדיל את סכום הניכוי והחל לגבות כספים לא רק בגין הריבית על המשכנתא אלא גם עבור ביטוח דירה, מבלי שהלה נתן את הסכמתו לכך. משכך, התובע פנה לנתבע בבקשה שישיב את הכספים הנוספים שנגבו. הנתבע סירב ולכן הוגשה התביעה דנן.
טיעוני הצדדים
לטענת התובע, צורת הגבייה של הנתבע יצרה כפל ביטוח לדירה, מבלי שהוא נתן את הסכמתו לכך. לכן, היה על הנתבע להשיב את הכספים שנגבו ללא אישור. בנוסף, לאחר שהתובע גילה על הגבייה הכפולה, הוא פנה לחברת הביטוח שהשיבה לו חלק מכספי הפרמיה אותם שילם בתקופה בה היו לו שני ביטוחי דירה. יתרה מזאת, התובע טען שההלוואה שהנתבע העניק לו לשם מימון רכישת הדירה הייתה בסך 66 אלף ₪. אולם, שווי ביטוח הדירה שהונפק על ידי הנתבע היה 527 אלף ₪. לדידו, לנתבע לא הייתה סיבה מהותית לבטח את הנכס בשווי זה והדבר הוביל לתשלום פרמיה גבוהה מידי.
מנגד, הבנק הנתבע טען שההלוואה לרכישת הדירה ניתנה לתובע בתנאי שיבטח את הנכס ויחזיקו עד לסילוקו המלא של החוב. תנאי נוסף שנקבע היה המצאת פוליסת הביטוח של התובע לידי הנתבע. לטענת האחרון, התובע היה רשאי לבטח את הדירה אצל כל חברת ביטוח אך היה עליו להציג לכך הוכחות. במידה שהתובע לא יציג הוכחות, הבנק היה רשאי להוציא פוליסת ביטוח לדירה על שמו, ולגבות מהתובע את עלותה.
נטען כי התובע היה מודע לתנאי זה. בפועל, התובע המציא לנתבע פוליסת ביטוח פרט לשנת 1999. לאחר מכן, נטען כי הנתבע לא קיבל עוד הוכחות לקיומה של פוליסה לדירת התובע. לכן, בשנת 2000 הנתבע ערך אותה בעצמו, בהתאם לתנאי החוזה בין הצדדים. אולם, רק בשנת 2006 התובע פנה לנתבע בבקשה להשיב את דמי הביטוח שנגבו. בתגובה לכך, הנתבע דרש לקבל העתק לקיומה של פוליסה תקפה, כתנאי להפסקת החיוב והשבת הכספים. אולם, התובע לא הציג מסמכים אלו בפני הנתבע.
דיון והכרעה
בפתח דבריו, השופט ציין שהתובע לא ידע להסביר לבית המשפט מדוע רק כעבור שש שנים הוא נתן דעתו לדו"ח הניכויים ושם לב לניכוי פרמיית הביטוח , מבלי שהסכים לכך. לא זו אף זו, התובע הודה שמעולם לא הודיע לנתבע על קיומה של פוליסה לביטוח דירה בחברת ביטוח. לדעת השופט, התובע לא היה זכאי להגנה מאחר שלא קרא בעיון את המסמכים שנשלחו אליו מטעם הנתבע, למרות מערכת היחסים החוזית בין הצדדים.
כלומר, השופט פסק שלתובע לא היה להלין אלא על עצמו. השופט קבע שבמקרה זה, לא היה מדובר על עיון ב"אותיות הקטנות" במסמכים שנשלחו על ידי הבנק, אלא היה מדובר על דו"ח החשבון עצמו. קרי, התובע נדרש לעיין לעומק במסמך זה. מאחר שהוא נמנע מכך, הוא תרם ברשלנותו למצב שנוצר. בנוסף, השופט קבע שהנתבע פעל כשורה בעניין זה ולא התרשל או ביצע עוולה אחרת כלפי התובע. משכך, התביעה נדחתה.
