אחת מהביקורות החריפות ביותר על מערך התחבורה הציבורית בארץ היא אודות חוסר דיוק בזמנים. שכן, אין נוסע שלא מצא עצמו ממתין ברציף הרכבת או במסוף האוטובוסים, לאחר שמועד היציאה הקבוע חלף לו. הבעיה חריפה במיוחד ברכבת ישראל, שידועה באיחוריה. לעיתים, איחורים אלו יכולים לגרום נזקים ממשיים לנוסעים. לדוגמא, ראה את פסק הדין הבא.


יש לך שאלה?
פורום נזיקין
פורום תעבורה
פורום תביעה אזרחית


במקרה זה, התובע הגיש תביעת פיצויים נגד רכבת ישראל. על פי עובדות המקרה, התובע הוזמן לתת הרצאה במכללת עכו שהייתה עתידה להתחיל בשעה 16:15. ביום האירוע, התובע הגיע עם רכבו לתחנת הרכבת בבית יהושע, שם היה עליו לעלות על הרכבת לבנימינה, שהייתה עתידה להיכנס לתחנה בשעה 14:25. בבנימינה התובע התכוון להחליף רכבות כך שיגיע לעכו בשעה 15:47.

 

נזקיו של התובע


אולם, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הרכבת לא הגיעה לתחנה בזמן המשוער ואף אחד מעובדי המקום לא ידע לענות לשאלת התובע אודות זמן ההגעה המשוער. לאחר בירורים רבים, התובע גילה שהרכבת הייתה עתידה לאחר כך שזמן הגעתו לעכו יהיה 16:50. לפיכך, הוא עזב את התחנה, נסע ברכבו לעכו ואיחר להרצאה. כתוצאה מכך, התובע חש בושה רבה ומפח נפש ואף לא הוזמן להעניק עוד הרצאות במכללה בעיר. כלומר, התובע סבל מנזק ממשי, עוגמת נפש ונאלץ להוציא הוצאות רכב ודלק. נזקים אלו הוערכו בסך של 2,500 ₪ וזה היה סכום התביעה דנן.


מנגד, הנתבעת הודתה שהרכבת אכן איחרה באותו יום, אך ב-24 דקות בלבד. לטענתה, איחור זה לא זיכה את התובע בפיצוי כלשהו והוא היה מנוע מהגשת התביעה דנן. זאת לאור פקודת מסילת הברזל ותקנות מסילת הברזל. בתקנות אלו נקבע פיצוי קבוע רק במקרה של איחור הרכבת ב-30 דקות ויותר. למעשה, הרכבת טענה שהתובע כלל לא היה יכול לפנות לבית המשפט בשל האיחור. לגופו של עניין, נטען שהיה על התובע לצאת מביתו בשעה מוקדמת יותר, לו ההרצאה הייתה כה חשובה. שכן, לנסיעה בתחבורה ציבורית וברכב פרטי התלווה סיכון סביר של איחור, וחרף התממשותו, לא היה מקום להטיל חבות על יוצר הסיכון. קרי, רכבת ישראל.


התקנה - לתכלית ראויה?


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופט קיבל את התביעה. ראשית, השופט קבע שתקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), עליה הנתבעת הסתמכה בטענתה לשלילת זכות התביעה, כלל לא הייתה חוקתית. כלומר, היא לא עמדה בתנאי סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זאת מאחר התקנה לא הייתה לתכלית ראויה. אמנם, הודגש שלרכבת ישראל מטרות נעלות כגון צמצום זיהום האוויר, הפחתת תאונות הדרכים, קירוב הפריפריה למרכז ועוד, אך בדברים אלו לא היה בכדי להצדיק את ההחלטה על פיצוי קבוע לאיחור העולה על שלושים דקות, וחסימת הזכות לדרוש פיצוי לאיחור נמוך מכך.


בנוסף, הודגש שהלכה למעשה, התקנות חסמו את זכות הגישה לערכאות של אזרח שנפגע מפעולות הרכבת. חסימה זו לא עלתה בקנה אחד עם הזכויות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועלתה לכדי פגיעה מהותית בתובע. לפיכך, נקבע שתקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל לא הייתה לתכלית ראויה ולכן לא עמדה בתנאי פסקת ההגבלה, ודינה היה בטלות.


לאחר מכן, השופט קבע שהיו סיבות נוספות שהצדיקו דחיית טענות ההגנה של הנתבעת כגון, הסתירות הרבות בטענותיה, הטעיית הלקוחות וחוסר סבירות. עם זאת, בבואו להעריך את הנזק, השופט קבע שהתובע לא הוכיח נזקיו כדבעי. שכן, הוא לא הציג חשבוניות או קבלות לעניין הוצאות הדלק והוצאות נוספות שנגרמו לו. אולם, מאחר והנתבעת הודתה באיחור הרכבת הראשונה, השופט קבע שהתובע היה זכאי לפיצוי. לבסוף, הוא העריך את שווי הפיצוי על דרך האומדן והורה לנתבעת לשלם לתובע 360 ₪ בגין נזקיו ו-500 ₪ עבור הוצאות משפט.