דחיית ערעור חברת מקורות בנוגע להסכמי הפנסיה של עובדיה

ההסכמי קרנות הפנסיה ואופן הפרשת התגמולים אליהם השתנו במרוצת השנים ובעקבות זאת, היו עובדים ששיעור התגמולים שלהם נפגע. על כן, נחתמו הסכמים פנסיונים שמטרתם הייתה למנוע פגיעה זו. עם זאת, חלק מהסכמים אלו היו נגועים באי חוקיות ואפליה אסורה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה זה, לבית הדין הארצי לעבודה הוגש ערעור בנוגע להחלטת בית הדין האזורי. הלה דחה את עתירתם של המערערים וסירב להצהיר שההסכם בין המערערת למשיבה היה תקף. במקביל, בית הדין האזורי קבע כי תקנון "קרן מקפת" גבר על ההסכם בין הצדדים, שהעניק זכויות עודפות בקרן לעובדי המערערת ובשל כך היה בלתי שוויוני ומפלה ביחס לעמיתים אחרים.

רקע

קרן מקפת ביטחה בפנסיה מקיפה את עובדי וגמלאי מקורות, המערערת. קרן זו הייתה אחת מקרנות הפנסיה הוותיקות שהיו בעבר בשליטת ההסתדרות. במסגרת חוק התוכנית הכלכלית, התשס"ג – 2003, הקרן הוכפפה לשליטת השלטון המרכזי.

במרוצת השנים, השתנו הסכמי הפנסיה שנגעו לעובדי המערערת. ברוב רובה של התקופה נשוא התביעה, דמי התגמולים ששילמו עובדי המערערת היו זהים לאלו ששולמו על ידי עמיתיה האחרים של הקרן. אולם, החל משנת 1960 ועד לשנת 2006 גמלתם נקבעה על פי שיטת "המשכורת האחרונה" ולא על פי "שיטת הממוצעים", שהונהגה משנת 1981 באשר לעובדים חדשים והחל משנת 1988 בעניינם של כלל העמיתים.

הלכה למעשה, המערערים ביקשו לקבוע שההסכם משנת 1990 שהעניק לעובדי החברה זכויות עודפות היה תקף וגבר על תקנון קרן מקפת בכללותו. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערים. הוא קבע שההסכם הפנסיוני משנת 1990 שנחתם עם הקרן היה בלתי חוקי וחסר נפקות משפטית. זאת משום שהוא היה מנוגד לעקרון השוויון בין עמיתי הקרן ולתקנות מס ההכנסה – קופות גמל. עוד נקבע שאת חישוב זכויות הפנסיה של עובדי המערערת היה צריך לבצע על פי הוראות התקנון ביום פרישתו של כל אחד מהעובדים. על כן הוגש ערעור.

דיון והכרעה

בית הדין דן בטענות הצדדים ולבסוף דחה את הערעור. נקבע שלתניות שנקבעו בהסכם הפנסיה משנת 1990 לא היה תוקף בשל העובדה שהן היו נגועות באפליה, ומשכך, בלתי חוקיות. בנוסף, בא כוחם של המערערים לא שכנע את בית המשפט שייחוד עובדי המערערת היה מוצדק לעומת עמיתים אחרים בקרן, והצדיק את היחס השונה.

השופט הדגיש שהוראות החוק והתקנות שנגעו לקרנות הפנסיה הורו באופן ברור וחד משמעי על איסור הפליה בין הזכויות שהוקנו לעמיתים. בשנת 2003 אף נקבע נוסח אחיד לתקנון הקרנות לשם כך. על כן, טענת המערערים בדבר שמירת איזון הגמלאות של עובדיה, ביחס לעלות הגמלאות של שאר עמיתי הקרן באמצעות ההסכם משנת 1990 נדחתה אף היא. שכן, נקבע שהטענה לא הוכחה ולפי הראיות השונות, אף לא הייתה יכולה להיות נכונה.

אמנם, המערערים טענו שמשרד האוצר ידע על הסכם זה ואישר אותו ולכן, קמה להם טענת "השתק" כנגד שינוי המדיניות. אולם, השופט דחה את הטענה והדגיש שהמערערים לא היו יכולים להסתמך על מדיניות שננקטה בעבר, היות והיה מדובר ב"ביטוח דינאמי". ביטוח זה אפשר שינויים בתקנון הפנסיה לטובת כלל העמיתים וממילא הרשות הייתה רשאית לשנות את מדיניותה.

לבסוף, המערערים הפנו את בית המשפט לסעיף 78ט(3)(ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים. סעיף זה קבע מנגנון לקביעת גמלה של עובד שפרש לאחר שנת 2003. המערערים ביקשו ליישם את המנגנון גם במקרה דנן, בו שיטת חישוב הגמלה הייתה שונה. בית המשפט דחה את בקשתם ואת הערעור בכללותו.