סמכותן של הרשויות המקומיות בישראל נגזרת מפקודת העיריות (נוסח חדש), תשכ"ד-1964. אחת הסמכויות המוקנית למועצה של רשות מקומית בפקודה זו הינה הסמכות להתקין חוקי עזר ולגבות מיסים לשם הסדרת החיים ולשם מימון פעולת הרשות בתחומיה. יש לציין כי סמכויות הרשויות המקומיות אינן אוטונומיות והן מוגבלות על ידי חוקי מדינת ישראל ומפוקחות על ידי ממונה במשרד הפנים.
יש לכם שאלה?
דוקטרינת ה"אולטרה וירס" היא שאמורה להנחות את פעולתן של הרשויות המקומיות, ולפיה קיים איסור כללי על הרשויות לבצע פעולות שלגביהן לא ניתן היתר מפורש. הרשות המקומית הינה אישיות משפטית, וככזו ניתן להגיש כנגדה תביעה. ביקורת נוספת על הרשויות המקומיות ניתנת על ידי מבקר המדינה, אשר פועל במקביל גם כנציב תלונות הציבור.
במקרה דנן, התובעת הגישה תביעה כנגד העירייה וכנגד מחלקת הגבייה הפועלת מטעמה. מכתב התביעה עלה כי התובעת קבלה התראה בטרם נקיטת הליכי גבייה, בגין חוב עבור דו"ח חניה. לאחר מכן, בוצע עיקול בדירת התובעת, ובאותו היום סוכם כי החוב ישולם בכרטיס אשראי. התובעת טענה כי לא ידעה על קיום הדו"ח עד לתחילת נקיטת הליכי הגבייה. עוד נטען על ידה כי מכיוון שעברו 5 שנים ממתן הדו"ח ועד לנקיטת הליכי הגבייה, העבירה והדו"ח התיישנו.
לאור כל זאת, התובעת עתרה מבית המשפט למתן סעד הצהרתי לפיו העבירה התיישנה, וכן לפיצוי בסך 5,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, בעקבות נקיטת הליכי הגבייה ועיקול דירתה. העירייה ומחלקת הגבייה הגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף, משום שלטענתן לא קוימו תקנות הסדר האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענתן, התובענה הוגשה בסדר דין רגיל, אך כתב התביעה שנשלח לעירייה היה בנוגע לסדר דין מקוצר. בית המשפט דחה טענה זו, וציין כי מדובר בטענה טכנית וחסרת משמעות. בנוסף, הנתבעות טענו להיעדר סמכות עניינית. בית המשפט קיבל את טענתן זו וקבע כי הסמכות לדון בעניין הייתה נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים.
בית המשפט הוסיף ומצא כי מאחר והתובעת שילמה את הקנס, ניתן היה לראותה כמי שהודתה באשמה, והורשעה, ולכן היא לא יכלה לעתור בבקשה לביטול הודעת תשלום הקנס, והיה עליה לעתור לביטול הרשעתה. על כן, בית המשפט האזרחי שאליו הוגשה התובענה היה חסר סמכות עניינית לדון בה. לאור כל זאת, בית המשפט דחה את התובענה.
