בפרשה זו נתבעה חברה קבלנית משום שלא ביצעה את רישום זכויות הדיירים הרוכשים, רישום לו התחייבה לכאורה במסגרת הסכם המכירה. התובעים במקרה דנן היו 12 דיירים בבניין בחולון. במסגרת התביעה, הדיירים טענו כי החברה הקבלנית אשר מכרה להם את הדירות לא מילאה את התחייבותה לרשום את הבניין כבית משותף ואת זכויותיהם בדירות בפנקס רישום המקרקעין.
יש לכם שאלה?
לטענתם, על פי ההסכם שנערך בין כל אחד מן התובעים לבין הנתבעת, היה על החברה הקבלנית לפעול כאמור בתוך 36 חודשים מסיום פרוייקט הבניה. אי לכך, נטען כי היות והחברה לא עשתה זאת, לא היה מנוס מלפנות לערכאות המשפטיות. התובעים טענו כי הנתבעת הפרה את ההסכמים היות ומועד הרישום המוקצב בהסכם חלף וכי טרם נרשם הבניין כבית משותף וטרם נרשמו זכויותיהם על הדירות. הדבר, כפי שטענו, פגע בשווי דירותיהם. לפיכך, הדיירים ביקשו מבית המשפט לחייב את הנתבעת בפיצויים בגובה הנזק הקבוע בחוות דעת שמאית שצורפה לכתב התביעה.
הנתבעת, מאידך, טענה כי לא הגיע מועד ביצוע חלקה בהסכמה משום שמועד השלמת הבניה, כמשמעותו בהסכם, טרם הגיע. הנתבעת טענה גם כי מסיבות אובייקטיביות אשר אינן נוגעות לה, ובעיקר בנוגע לביצוע שינויים בתוכנית הבניה על ידי הרשויות השונות, כי לא תוכל להשלים את הבניה עד שלא יתקבל אישור עבור תוכנית השינויים. בעניין זה, הנתבעת טענה כי התובעים הם אלו אשר מעכבים את קבלת האישור על תוכנית השינויים, וזאת משום שהם לא חותמים על הסכמתם לתוכנית. הנתבעת גם צירפה חוות דעת שמאי בדבר ירידת הערך הנטענת.
ההכרעה
בית המשפט עבר על נוסח ההסכם וקבע כי עולה ממנו שהנתבעת התחייבה לבצע את הרישום האמור בתוך 36 חודשים מעת סיום הבניה במובן הפיזי. נקבע כי לו הנתבעת רצתה לסייג זאת, בכך שמשמעות הביטוי "סיום הבניה" תכלול גם את קבלת תעודת הגמר (סיום הבניה במובן המשפטי – לעומת סיום הבניה הפיזי), היה עליה לציין זאת בהסכם. לפיכך, בית המשפט קיבל את פרשנותם של התובעים להסכם וקבע כי אכן על הנתבעת היה לרשום את הזכויות בתוך 36 חודשים, מועד אשר כבר עבר.
עם זאת, בית המשפט קבע כי הנתבעת אכן הייתה מנועה מבחינה אובייקטיבית להשלים את רישום הזכויות, ובלשונו: "נוצרו עיכובים שאינם בשליטת הנתבעת לצורך הרישום, כלשון סעיף 17 ב' להסכם, המקנה הארכה של תקופת רישום הזכויות על שם הרוכשים עד להסרת העיכובים". כמו כן, בית המשפט ציין כי העירייה דרשה מהנתבעת קבלת אישור לתוכנית השינויים של 75% מכלל הדיירים בבניין. עם זאת, רק תובע אחד מכלל התובעים העיד בהליך זה, ומדבריו עלה כי הוא עיכב את אישור תוכנית השינויים משום שלא נתן את אישורו לביצועה, וזאת למרות שקיבל פנייה מאת עורך הדין של הנתבעת. בית המשפט ציין כי מתאפשר שישנם דיירים נוספים אשר פעלו כן.
לפיכך, בית המשפט קבע כי הנתבעת עשתה את שנדרש על מנת להביא לאישור תוכנית השינויים, ובכך לקדם את רישום זכויות הדיירים, אך מאמציה נתקלו בסירוב של אחד מן התובעים "ללא כל טעם שהוא". לעניין זה, בית המשפט ציין כי רק אחד מן התובעים נתן תצהירו ונחשף לחקירה נגדית, וזאת בעוד לא הושגה הסכמה דיונית כי עדותו תהא עדות כל שאר התובעים. מעדות תובע זה עלה גם כי אינו בקיא בפרטי שאר הדיירים התובעים. כמו כן, להליך זה צורף רק החוזה שבין תובע ספציפי זה לבין הנתבעת, ולא צורפו שאר חוזי הדיירים התובעים בהליך זה. לפיכך, בית המשפט קבע כי תביעות הדיירים האחרים נעדרות הבסיס הראייתי הדרוש על מנת לקבלן. לסיכום, בית המשפט דחה את התביעה, וחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 שקלים.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
