נכס בישראל שלא ידוע מיהו בעליו ולא נמצא אדם שמורשה ויכול לנהוג בו מנהג בעלים מוכרז כ"נכס עזוב". כלומר, נכס שמנוהל על ידי האפוטרופוס הכללי. גוף זה רשאי לשחרר את הנכס כאשר נמצא יורש או אדם אחר שזכאי לו. הנכסים מגיעים לידי האפוטרופוס הכללי במסגרת חקירות יזומות, דיווחים של מוסדות שונים וכד'. עם זאת, ישנם נכסים עזובים שלא מגיעים לידי האפוטרופוס הכללי מסיבות שונות, לרבות הונאה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום מקרקעין


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לביטול הסכם פשרה והשבת הכספים ששולמו במסגרתו. על פי כתב התביעה, התובעים נפגעו מפרשת זיוף והונאה. ראשית הפרשה הייתה כאשר שני אנשים פרטיים זייפו מסמכים לגבי קרקע ברחובות העיר חיפה, שבעליה ככל הנראה נספו בשואה. באמצעות המסמכים המזויפים, השניים "המציאו" יורש שהיה זכאי לקרקע ורשמו לזכותו צו ירושה.

 

מכוח צו זה, הקרקע הועברה על שם היורש. אז, הם מכרו את הקרקע לתובעת המנוחה תמורת 550,000 דולר. הלה ביקשה להקים על הנכס פרויקט דיור באמצעות החברה שהייתה בבעלות בנה. לאחר זמן מה, המדינה גילתה את ההונאה ואסרה על ביצוע פעולות בנכס. בנוסף, נטען שהקרקע הייתה בבחינת "נכס עזוב" והמדינה הייתה זכאית לקבל את הבעלות עליה, מכוח הוראות חוק האפוטרופוס הכללי. אז, נוהל משא ומתן בין התובעים למדינה ובסופו נחתם הסכם פשרה. במסגרת הסכם זה נקבע שהמדינה תשאיר את הקרקע בבעלות התובעת, תמורת תשלום של 200,000 דולר. בשנת 1999 ההסכם יצא מהכוח לפועל.

 

הגשת התביעה


כעבור חמש שנים, בשנת 2004, התובעים הגישו את התביעה דנן. לטענתם, היה על האפוטרופוס הכללי, רשם הירושה ורשם המקרקעין לרשום הערת אזהרה לגבי ניהול חקירה בעניין הנכס, רישום צו הירושה והבעלות. לדעת התובעים, אי רישום זה עלה לכדי רשלנות. בנוסף, נטען כי הסכם הפשרה נחתם בנסיבות של כפייה. לחלופין, התובעים העלו טענה לטעות והטעייה בעת החתימה. לאור האמור לעיל, התובעים ביקשו לבטל את הסכם הפשרה ולהשיב להם את הסכום ששולם תמורת הקרקע. קרי, 200,000 דולר.


מנגד, המדינה הנתבעת הדגישה שלא הייתה רשלנות בפעולות הגופים האחראים. לטענתה, האורגנים מטעמה פעלו בהתאם להוראות החוק. כמו כן, נטען שלא היו עילות חוזיות לביטול הסכם הפשרה. כלומר, המדינה הכחישה את טענות ההטעיה, טעות וכפייה והתנגדה להשבת הסכום ששולם תמורת הבעלות על הקרקע.


דיון והכרעה - לא הוכחה רשלנות מצד הגופים המדיניים


לקביעת השופטת, דין התביעה להידחות. לפסיקתה, התובעים לא עמדו בנטל הוכחת טענותיהם הנזיקיות והחוזיות. כלומר, לא הוכחה רשלנות מצד הגופים המדיניים שהיו אחראים על הטיפול בנכס ומציאת בעליו. לא זו אף זו, השופטת קבעה שגם לו הייתה מוכחת רשלנות, לא היה קשר סיבתי בינה לבין נזקם של התובעים. בנוסף, נקבע שגם אם התובעים היו במצוקה בעת החתימה על הסכם הפשרה, היא לא עלתה לכדי כפייה. גם טענות הטעות וההטעיה נדחו, מאחר שלא הוכחו על ידי התובעים. לאור האמור לעיל, דרישתם של התובעים לביטול ההסכם והשבת הכספים נדחתה.