כאשר נושה זכאי לממש נכס של אדם פרטי לאחר שזה שועבד כבטוחה לפירעון חובות, הוא ממנה כונס נכסים שתופס שליטה בנכס ומאפשר את פירעונו. לעיתים, לאחר פירעון החוב, נותרת יתרה בקופת הכונס ועליו לחלקה בין יתר נושי בעל החוב, בהתאם למעמדם וזכויותיהם בנכס. עם זאת, מדובר במלאכה קשה, וזאת משום שלא פעם נשמעות טענות סותרות באשר לזכויות בנכס מצד הנושים השונים. באותם מקרים, כונס הנכסים רשאי לפנות לבית המשפט על מנת להכריע באשר לאופן החלוקה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן הוראות להעברת כספים במסגרת הליך כינוס נכסים. ראשיתם של הדברים כאשר המבקש מונה לכונס נכסים מטעם בנק אוצר החייל. המינוי נעשה לצורך מימוש זכויות הבנק במקרקעין, מכוח משכנתא שנרשמה לזכותו. לאחר שהנכס נמכר, סולק החוב לבנק. בנוסף, הוצאות הכינוס שולמו וכך גם שכר טרחת הכונס. אז, נותרה בקופה יתרה של 136,000 ₪ אותה דרשו מספר נושים שטענו לזכויות סותרות. משכך, כונס הנכסים פנה לבית המשפט במטרה להכריע מי היה זכאי לקבל את היתרה.
כל אחד מהטוענים השונים בעלי הזכויות במקרקעין הציג טענותיו:
לטענת הנושים 3 ו-4, המשכון על המקרקעין נועד להבטיח פירעון הלוואות וניתן כנגד חובו של בעל הנכס. לשיטתם, זכותם גברה על זכויות יתר הנושים בעלי העיקולים על הנכס. זאת מאחר שזכויות העיקול נרשמו לאחר רישום המשכון על המקרקעין. לטענת הנושה החמישית, העיקול לטובתה נרשם מכוח חוב הארנונה של פושט הרגל ולכן היה מדובר ב"חוב על הנכס". כלומר, שעבוד ראשון על המקרקעין, שגבר על נושים אחרים ועל כל משכון או שעבוד אחר, מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גבייה). נטען כי שעבוד זה גבר בין אם נעשה לאחר משכון הקרקע לטובת הנושים הנוספים ובין אם נעשה לפניו.
לטענת הנושה השני, נציג מס הכנסה, חובו קדם לחובות הארנונה, אך נסוג מפני המשכון שרבץ על המקרקעין לטובת נושה 3 ו- 4.
לטענת הכונס, הייתה קיימת עדיפות לחובות הארנונה מאחר שהיה מדובר בשעבוד ראשון בתקופה שבין מרץ 2000 ועד מרץ 2001. הכונס הדגיש שחובות הארנונה בגין תקופה זו שולמו על ידו עוד קודם להגשת הבקשה דנן ולכן היה על בית המשפט להפריד את החובות לתקופות שונות.
דיון והכרעה
הלכה למעשה, השופטת נדרשה לבחון את הוראות החוק השונות ולבדוק מה הייתה הוראת השעבוד או המשכון שגברה על יתר ההוראות. באשר לזכותם של בעלי המשכון על המקרקעין לעומת חוב מס ההכנסה, נקבע כי העיקול לטובת הנושה השני נרשם לאחר שהנכס היה משועבד לנושה 3 ו- 4 ונרשם כדין. משכך, זכותם של בעלי המשכון גברה על שעבוד מס ההכנסה, על פי הוראות פקודת המיסים.
עם זאת, באשר לחוב הארנונה, המצב המשפטי היה מורכב יותר. זאת מאחר שקדימות חוב הארנונה בהיותו "חוב על הנכס" על פני שעבודים אחרים על המקרקעין, השתנתה במהלך השנים. כלומר, הצווים של שר האוצר וההלכות המשפטיות שנקבעו מעת לעת הביאו לשינוי המצב המשפטי שקדם. לכן, השופטת בחנה את חוב הארנונה על פי התקופות השונות.
קרי, בהתאם למצב המשפטי ששרר באותן שנים. על פי בחינה זו נקבע שכונס הנכסים פעל כראוי שעה שהוא שילם את חוב הארנונה בגין תקופה מסוימת. זאת מאחר שאותה עת החוב נהנה מקדימות על פני שעבודים ומשכונים אחרים, בפרט כאשר האחרונים לא נרשמו. אולם, באשר ליתר התקופות בגינן לא שולם חוב הארנונה, השופטת קבעה שחוב הארנונה נדחה מפני חוב המשכון. לאור האמור לעיל, השופטת הורתה על חלוקת יתרת הסכום שנותר בקופת הכינוס לנושים 3 ו- 4, בהתאם לחלקם היחסי בחוב המשכון.
