בשנת 1965 נחקק חוק איסור לשון הרע שקבע שפרסום פרטים משפילים ומבזים על אדם או תאגיד, עלול לעלות לכדי עוולה אזרחית ואף עבירה פלילית. כאמור, על פי החוק, הנפגע מהפרסום יכול להיות אדם פרטי או תאגיד, אך יש להוכיח שהדברים שפורסמו אכן עולים לכדי ביזוי והשפלה. עם זאת, ישנם מקרים בהם למרות פרסום דברים אלו, יעמדו למפרסם הגנות שונות כגון טענת "אמת דיברתי" או תום לב. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום לשון הרע


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי בגין לשון הרע. על פי הנטען בכתב התביעה, על התובעים, עמותה שפעלה מטעם נציגות הבית המשותף לניהול ענייני מרכז מסחרי בעיר אילת ומנהלה, נאמרו דברי ביקורת חריפים על ידי הנתבע, מנהל מספרה באותו מרכז.


במסגרת דברים אלו, התובעים טענו שהנתבע הפיץ שמועות לפיהן מנהל העמותה גנב והעלים כספים וקיבל שוחד וכי הניהול לא היה תקין. לטענת התובעים, הנתבע ניהל נגד מנהל העמותה מסע השמצה תוך הפצת שקרים ומכתבים ליתר בעלי נכסים במרכז המסחרי. נטען כי "מסע השמצה" זה נוהל לאחר שהנתבע נמנע מלשלם את דמי ועד הבית, ונציגות הבית המשותף תבעה אותו בשל כך. התובעים הוסיפו וטענו שבעקבות המכתבים שהופצו על ידי הנתבע, בעלי נכסים נוספים פנו אליהם בתלונות והאשמות שווא. לדידם, בשל כך, נגרם להם נזק כלכלי.

 

מנגד, הנתבע הדגיש שדבריו היו בגדר ביקורת לגיטימית ומטרתו הייתה לגלות את מסמכי העמותה ואת התנהלותה הלא כשרה. לשיטתו, דבריו חסו תחת הגנת "אמת דיברתי" שקבועה בסעיף 14 לחוק לשון הרע ולכן לא היה מקום לחייבו בתשלום פיצויים. כמו כן, לטענת הנתבע דבריו נאמרו בתום לב ולכן הם היו מוגנים מכוח סעיף 15(2) לחוק. זאת ועוד, הנתבע טען שפרסומיו היו בגדר הבעת דעה ולא עובדות בהתאם להגנה שקבועה בסעיף 15(4) לחוק.


דיון והכרעה - לשון הרע הוצאה בעקבות "אובססיה לסילוק התובע"


לדעת השופטת, הנתבע פעל באופן אובססיבי לסילוק התובע מתפקידו כמנהל, על ידי העלאת טענות שווא רבות אודות כשלים ומעשי מרמה בעמותה. נפסק כי במסגרת מסע אובססיבי זה, הנתבע פרסם בפומבי את המעשים אותם הוא ייחס לתובע. אולם, במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם פרסומים אלו עלו לכדי לשון הרע.

 

השופטת קבעה כי הפרסומים שכללו האשמה של התובע בגניבה וקבלת שוחד היו דברי שקר, אשר ייחסו לאחרון מעשים פליליים וחוסר יושר. זאת בניגוד למצב בפועל. משכך, הם עלו לכדי הוצאת דיבה ולתובע קמה עילת תביעה מכוח חוק לשון הרע. כמו כן, גם הפרסומים שייחסו לתובע ניהול לא סביר של העמותה והפעלת שיקולים זרים היו בגדר לשון הרע, כלפיו וכלפי העמותה התובעת.

 

טענות ההגנה של הנתבע


באשר לטענות ההגנה של הנתבע, האחרון נמנע מהבאת ראיות לעניין הוכחת אמיתות הפרסום. לכן, השופטת קבעה שהגנת האמת לא הוכחה, אף לא במקצתה, לגבי כל הפרסומים. יתרה מזאת, השופטת דחתה את הגנת תום הלב. זאת משום שדברי הביקורת חרגו מתחום הסביר, והיו בניגוד לסעיף 15 לחוק, מאחר שכללו אמירות אודות התנהלות פלילית של התובע במטרה להפיק רווח אישי. בנוסף, בהתאם לסעיף 16 לחוק, הנתבע לא הוכיח שפרסומיו היו אמת ולכן עמדה נגדו חזקה לפיה לא פעל בתום לב. יתרה מזאת, השופטת קבעה שפרסומיו של הנתבע כללו עובדות שלא הוכחו במציאות, ולא היו בגדר הבעת דעה בלבד. לכן, ההגנה מכוח סעיף 15(4) נדחתה.


בסופו של דבר, השופטת קיבלה את תביעתו של מנהל העמותה בגין לשון הרע ונפסקו לו פיצויים בסך 50 אלף ₪. אולם, השופטת דחתה את תביעת העמותה עצמה. זאת מאחר שנקבע שהעמותה הייתה בגדר תאגיד, אשר לא היה זכאי לתבוע פיצוי בגין נזק כללי של פגיעה בשמו הטוב עקב לשון הרע, מבלי שהוכח שעוולה זו אכן גרמה נזק ממשי לתאגיד. בעניינו, לא הוכח כי העמותה סבלה מנזק כלשהו בפועל ולכן תביעתה נדחתה.