אחד מהתשלומים שמוטלים על בתי עסק ותושבים הינו אגרת ביוב. בדיוק כמו ארנונה ומיסים נוספים, האגרה משולמת לרשות תמורת הפעלת מערכת הביוב, על מנת לכסות את ההוצאות. סכומה נקבעה באופן שונה על ידי כל רשות במדינה, בהתאם לקריטריונים שונים. לא מעט רשויות בארץ גובות את האגרה בהתאם לכמות המים שנצרכה על ידי התושב, ולא בהתאם לכמות שהוזרמה למערכת הביוב הלכה למעשה.
יש לכם שאלה?
חישוב זה מעלה לא מעט טענות מצד התושבים, מאחר שהם מחויבים בתשלום עבור יותר מים ממה שהזרימו למערכת הביוב. עד כה, בתי המשפט דחו טענות אלו וקבעו שכל עוד הרשות פעלה במתחם הסבירות, אין מקום להתערב בשיקול דעתה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
תיאור המקרה - מחלוקת בנוגע להיקף השימוש במערכת הביוב
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום אגרת ביוב. על פי כתב התביעה, התובעת ניהלה בית מלון באזור ים המלח. הנתבעת הייתה המועצה האזורית שבשטחה היה מצוי המלון. לטענת התובעת, היא חויבה בתשלום אגרת ביוב מכוח חוקי עזר שונים, על בסיס חישוב של כמות המים שנצרכה על ידה. כלומר, ללא זיקה לכמות מי הביוב שהוזרמו בפועל על ידי התובעת לרשת הנתבעת.
התובעת טענה שבבית המלון היו שטחים רבים שנזקקו להשקיה ומימם לא הוזרמו כלל לרשת הביוב אלא נשפכו ישירות לים. בנוסף, נטען שמים רבים שנצרכו התאדו או שימשו למיזוג המלון. כלומר, לא הוזרמו לרשת הביוב. התובעת העריכה שמידי חודש 40% מכלל המים שנצרכו במלון כלל לא הוזרמו לביוב. לכן, הוגשה התביעה דנן ובה בית המשפט התבקש להורות על השבת סכומי היתר שנגבו מהתובעת בגין אגרת ביוב, החל משנת 1993.
מנגד, הנתבעת טענה שמטרתה של התובעת בתביעה הייתה להביא לשינוי אופן חישוב החיוב של אגרת הביוב, כפי שנקבע בחוקי העזר, במסווה של תביעת השבה כספית. נטען כי שינוי זה לא היה בסמכותו של בית המשפט.
דיון והכרעה
לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופט החליט לדחות את התביעה. לפסיקתו, הרשות המקומית הוסמכה בחוק לקבוע את קנה המידה לפיו יש לגבות אגרת ביוב. השופט ציין כי קנה המידה לפיו ניגבת האגרה צריך לשמש כיסוי להוצאות הרשות בגין אחזקת מערכת הביוב, המהוות הוצאה קבועה. לפיכך השופט קבע כי לו הרשות הייתה קובעת את גובה האגרה לפי כמות המים שהוזרמה בפועל לביוב, הרי שסכום התשלום היה נמוך יותר ולא היה ניתן לכסות את עלויות תפעול המערכת.
אז, היה על הרשות להעלות את תעריף האגרה המשולמת. השופט קבע שבנסיבות אלו, לא היה בידי התובעת לטעון לתשלום אגרה על פי כמות הביוב שהוזרמה בפועל מחד גיסא, ומאידך גיסא, לשלם את האגרה בהתאם לתעריף הנמוך שנקבע על פי חישוב של כמות המים שנצרכה. כמו כן, השופט קבע שהשיטה לפיה הרשות המקומית נהגה למדוד את צריכת המים הייתה סבירה. השופט הדגיש שכל עוד החלטה זו הייתה במתחם הסבירות, לא היה ראוי שבית המשפט יתערב בשיקול דעתה של הרשות וישנה את אופן החישוב.
זאת ועוד, התובעת טענה לאפליה אל מול מלונות אחרים שהיו באזור, מאחר שבבעלותה היו שטחי גינון רבים יותר. אולם, השופט דחה טענה זו וקבע שהיה על התובעת להציג ראיות ממשיות לכך. כלומר, לא היה ניתן להסתפק בהעלאת טענה כללית של אפליה כפי שעשתה התובעת בעניין זה. השופט דחה גם את יתר טענותיה של התובעת מאחר שלא הצליחה להוכיחן ובסופו של דבר, התביעה נדחתה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
