טיול שנתי הינו חוויה חינוכית, תרבותית וחברתית עבור התלמידים המשתתפים בו. אולם, כאשר התלמידים מחליטים לסטות מהדרך, או לא להישמע להוראות המדריך, הטיול עלול להסתיים באסון. לעיתים, גם כאשר התלמידים הולכים בשביל המסומן, בהתאם להוראות המורה, הם עלולים להיחבל. במקרים אלו עולה השאלה האם משרד החינוך ובית הספר חבים באחריות כלפי התלמיד שנפגע. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע. על פי כתב התביעה, כאשר התובע היה בן 13, הוא יצא לטיול שנתי עם כיתתו. במהלך הטיול, נוצר פער בין הכיתה לחלק מהילדים וכתוצאה מכך, סטו האחרונים מהמסלול הקבוע לדרך אחרת, שלא הייתה בטוחה לצעידה. התובע היה בקבוצה זו. במהלך הצעידה, הוא החליק ונפל מגובה רב. עקב הנפילה הוא שבר את כף רגל שמאל.
התנהלות הגורמים הרלבנטיים לאחר הפציעה
לטענת התובע, לאחר שהוא נפל, חבריו הזעיקו למקום את החובשת שליוותה את הכיתה. לדבריו, החובשת לא עשתה דבר אלא היא הורתה לו להמשיך לצעוד עם יתר הילדים (זאת משום שלא הייתה אפשרות לפנותו מההר, אלא על ידי המשך הליכה במסלול). לאחר שהתובע ירד מההר, הוא נאלץ להמשיך ללכת ולדרוך על הרגל שנפצעה, עד לאוטובוס שהמתין במרחק מה. לאחר מכן, הוא אף אולץ להמשיך במסלול הטיול ולצעוד למעיין שהיה בקרבת מקום. זאת למרות שהתובע המשיך להתלונן על כאבים עזים ברגל שמאל. לא זו אף זו, חרף תלונות התובע, הצוות הלימודי והחובשת לא הביטו ברגלו בשנית. התובע טען שרק לאחר ארוחת הערב החובשת בדקה את רגלו והחליטה על פינוי לבית החולים, שם התגלה השבר.
לטענת התובע, בעקבות הפציעה נותרו לו 10% נכות. לכן, הוא עתר לקבלת פיצוי בגין הנזק. התביעה הוגשה נגד העירייה, משרד החינוך וספק שירותי האבטחה והרפואה שהעניק שירות למשתתפי הטיול. לטענת התובע, העירייה הייתה אחראית להפעלת וניהול בית הספר ולהעסקת המורים המלווים בטיול, אשר היו אחראים לביטחון הילדים. גם לגבי משרד החינוך נטען כי הם העסיקו את המורים שהיו אחראים לביטחונו של התובע וחבריו. באשר לחברת שירותי הרפואה והאבטחה, היא נתבעה משום שהעסיקה את החובשת שליוותה את הטיול. כל הנתבעים כפרו בחבותם לפיצוי התובע בגין נזקיו.
דיון והכרעה - רשלנות בשל אי פינויו של התובע מהטיול לאחר הפציעה
בפתח הדיון, השופטת בחנה את הראיות ועדויות השונות, לשם קביעת הדרך בה התרחשה התאונה. לפסיקתה, זו אירעה כאשר קבוצת ילדים פסעה ודילגה בין סלעים שהיו במסלול, בין אם הוא היה מסומן או לא. באחד מהפעמים, התובע עלה על סלע וניתר ממנו. אולם, הוא נפל ונחבל, וכתוצאה מכך כף רגלו נשברה. לאחר מכן, הוא נבדק על ידי החובשת שריססה על רגלו ספריי "מקפיא" והמשיך בירידה מההר. זאת בסיוע חבריו, ותוך הימנעות מדריכה על הרגל שנפצעה, עקב הכאבים העזים מהם סבל.
לאחר מכן, השופטת עברה לבחון את השאלה האם מי הנתבעים התרשל. לפסיקתה, העירייה ומשרד החינוך היו אחראים לביטחון הילדים שטיילו, ולכן הם חבו בחובת זהירות מושגית כלפי התובע. לקביעת השופטת, גם חברת האבטחה חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע, מאחר שהיא הייתה אחראית לביטחון הילדים בעת הטיול. אולם, על מנת שתקום לנתבעים חבות נזיקית, השופטת נדרשה לבחון האם הם הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית. קרי, האם היה עליהם לצפות את ההתרחשות המקרה דנן, בהתאם לנסיבותיו.
באשר לסטיית התובע מהמסלול יחד עם חבריו, השופטת קבעה שלא הייתה כל התרשלות. שכן, מסלול הטיול נבחר בהיותו מתאים לילדים בגיל 12-13, הן מבחינת תנאי הדרך והן מבחינת רמת הקושי. בנוסף, במסלול היו סלעים רבים, אשר את חלקם היה על המטיילים לעקוף. עם זאת, במקרה זה, התובע הוא שבחר לעלות ולנתר מהסלע, במקום לעקוף אותו. כלומר, השופטת הדגישה שהתאונה ארעה בעקבות בחירה שהתובע עשה על דעת עצמו, אשר לא היה בה כדי לסכנו באופן בלתי סביר. לכן, לדעת השופטת, חובת הזהירות הקונקרטית לא הופרה בחלק זה של הטיול.
אולם, באשר להשתלשלות האירועים שלאחר נפילתו של התובע, דעת השופטת הייתה שונה. לפסיקתה, גם אם רגלו של התובע לא התנפחה מיד לאחר הנפילה, הרי שבעת הירידה מההר, היה ניתן להבחין בכאביו. זאת לאור העובדה שהוא התקשה בהליכתו ונדרש לסיוע מחבריו. משכך, השופטת קבעה שהיה על צוות המורים והחובשת לשלוח כוח חלוץ לאוטובוס, שהיה במרחק מטרים ספורים, על מנת להביא את האלונקה שהייתה בו. זאת על מנת לחלץ את התובע ולפנותו, לאחר סיום הירידה מההר.
לא זו אף זו, השופטת קבעה שלא היה מקום לחייב את התובע ללכת עם יתר חבריו למעיין, והיה ראוי לשקול את בדיקתו על ידי רופא מוסמך. בפועל, רק לאחר שעות רבות התובע נבדק על ידי רופאים. משכך, לדעת השופטת, התנהגות הצוות המלווה הייתה בלתי סבירה ואחראית ואף בלתי הגיונית. דהיינו, היא עלתה לכדי הפרת חובת זהירות שחלה על הנתבעים. לבסוף, השופטת הדגישה שהתובע היה זכאי לפיצוי רק בגין התנהגות רשלנית זו ולא עקב פציעתו, אשר לא נגרמה עקב התרשלות. בסופו של יום, התביעה התקבלה ולתובע נפסק פיצוי בסך 24,000 ₪.
