בפרשה זו נידונה תביעה להפעלת פוליסות ביטוח מקיף של שני כלי רכב בגין נזקי ברד. מדובר בתביעה בעקבות נזקי רכב שנגרמו לתובעים בסוף שנת 2004. עסקינן בשני כלי רכב אשר ניזוקו מפגיעות ברד (להלן: "המקרה הביטוחי"). התובעים ביקשו להפעיל - בעקבות האירוע - את פוליסות הביטוח המקיפות של כלי הרכב. שמאי של חברת הביטוח (להלן: "הנתבעת") בדק את כלי הרכב ומסר לתובעים הצעות לתיקונם.
יש לכם שאלה?
התובעים ראו בהצעות אלו כשטחיות, היות ולא נכללו בהן ערכי התיקון והיות ובהצעות לא הייתה התייחסות לירידת הערך של כלי הרכב בעקבות התיקונים המוצעים. לפיכך, התובעים פנו לשמאי מטעמם אשר יערוך את הבדיקה המקיפה לשני כלי הרכב. עקב המלצת שמאי זה, החליטו התובעים כי יהיה עדיף להם למכור את כלי הרכב מאשר לשאת בהוצאות התיקון. על מנת למכור כלי רכב אלו, התובעים שכרו שירותי תיווך.
היות והתובעים מכרו את כלי הרכב במחיר הנמוך ממחיר המחירון המקובל, הם תבעו את הנתבעת בהליך זה על תשלום ההפרש בין מחיר המחירון של כלי הרכב לבין המחיר בו כלי הרכב נמכרו בפועל. הפרש זה, כנטען, סימל את ירידת ערכם של כלי הרכב עקב המקרה הביטוחי. בעניין זה, הנתבעת טענה כי אחד מכלי הרכב הנידונים נקנה כמשומש, וזאת ללא שעבר בדיקה כלשהי. לפיכך, הנתבעת טענה כי מחיר המחירון אינו רלוונטי להערכת שווי הרכב וכי השווי בפועל נמוך יותר. לגבי כלי הרכב שני, הנתבעת טענה כי הרכב עבר תאונת דרכים טרם המקרה הביטוחי, ולכן גם ערכו הוא פחות ממחיר המחירון.
כמו כן, הנתבעת נדרשה על ידי התובעים לשלם עבור כל מיני תוספות שהוסיפו לכלי הרכב, אשר לטענתם ניתנו לקוני הרכבים ללא תמורה כספית למען סגירת עסקת מכירת הרכבים. לבסוף, התובעים תבעו פיצוי עבור עוגמת נפש אשר נגרמה להם, כנטען, בהליך הערכת התיקון על ידי שמאי הנתבעת, ופיצוי עבור עמלת התיווך ששילמו למתווך על מנת למכור את כלי הרכב.
ההכרעה
היות ולא הייתה מחלוקת בדבר קרות המקרה הביטוחי, בית המשפט נדרש להכריע רק בשאלת נזקי התובעים. בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת לגבי שווי כלי הרכב על פי מחיר המחירון, בציינו כי שני כלי הרכב היו בבדיקה אצל שמאי מטעמה של הנתבעת וכי שמאי זה כלל לא בדק את ירידת ערכם של כלי הרכב. כמו כן, בית המשפט ציין כי המחיר המופיע ב"מחירון יצחק לוי", עליו התבססו התובעים, הוא המחירון המקובל בשוק להערכת מחיר השוק של כלי רכב. לפיכך, בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום הסכום ההפרשי בין מחיר המחירון לבין מחיר מכירת כלי הרכב, בסכום כולל של 67,600 שקלים. מסכום זה הופחתה ההשתתפות העצמית של התובעים בסך 940 שקלים לכל כלי רכב.
לעומת זאת, בית המשפט קבע כי התובעים אינם זכאים לפיצוי כספי בגין התוספות אשר הותקנו בכלי הרכב. ראשית, בית המשפט ציין כי מדובר בתוספות יקרות מאוד וכי לא הוכח על ידי התובעים כי הביטוח היה אמור לכסות תוספות אלו, מה גם שלא הוצגו קבלות בגין הסכומים הנטענים, אשר הוצאו כביכול למען התקנת התוספות. שנית, התובעים לא הוכיחו כי התוספות נמסרו ללא תמורה. בעניין זה, בית המשפט קבע כי סביר יותר הוא להניח כי מחירי התוספות גולמו בסכום המכירה הכולל של הרכבים.
בית המשפט לא פסק לטובת התובעים פיצוי בגין עמלת התיווך, וזאת משום שהכריע כי לא מתקיים קשר סיבתי בין המקרה הביטוחי לבין הנזק הנטען (התשלום למתווך). בעניין זה, בית המשפט קבע כי סביר להניח שהתובעים היו פונים למתווך בכל מקרה על מנת למכור את כלי הרכב, וזאת ללא קשר למקרה הביטוחי. כמו כן, בית המשפט ציין כי "ההיזקקות למתווך היא פרי החלטה של התובעים, ואין מקום לגלגל את עלותה על הנתבעת". לבסוף, בית המשפט קבע כי עמדת הנתבעת לא עלתה עד כדי "התעמרות", וכי לא גרמה לתובעים עוגמת נפש. כמו כן, בית המשפט פסק לטובת התובעים תשלום שכר טרחה בסך 13,500 שקלים ותשלום עבור הוצאות נוספות בהליך זה.
.jpg)
