על פי סעיף 1 לחוק החוזים, תשל"ג – 1973, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. כלומר, המציע פונה לניצע ומציג בפניו הצעה הכוללת בתוכה מספר פרטים מהותיים על העסקה. בנוסף, המציע נדרש להביע בהצעתו את כוונתו ליצור יחסים משפטיים תקפים עם הניצע. כאשר הניצע מקבל הצעה זו במטרה ליצור יחסים משפטיים, משתכלל חוזה מחייב. לא פעם, עולה השאלה האם אכן נכרת חוזה מחייב. התשובה לכך נבחנת על פי נסיבות המקרה, בהתאם להתנהגות כל אחד מהצדדים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה כספית עקב הפרת חוזה. על פי הנטען, התובעת הייתה חברה שעסקה בפרסום על שלטי חוצות. הנתבעת הראשונה הייתה חברה בעלת זכויות פרסום על גבי גשר בחיפה, והנתבע השני היה מנהלה. בין הצדדים התנהל משא ומתן לקראת חוזה בסופו התובעת הייתה עתידה להיות המפרסמת על הגשר בחיפה.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת, הצדדים היו אמורים להיפגש לצורך חתימה על החוזה ביום 4.3.04. אולם, פגישה זו בוטלה על ידי הנתבע השני באותו יום, בתואנה של טיול משפחתי. במקביל, העביר עורך דינה של הנתבעת לתובעת נוסח מתוקן של החוזה והנחיות כיצד לחתום. התובעת טענה שהיא חתמה על החוזה בהתאם להנחיות, ושלחה אותו למשרדו של עורך הדין ביום 11.3.04. לשיטתה, בכך נכרת חוזה מחייב בין הצדדים. כעבור מספר ימים, היא גילתה שהנתבעת חתמה לפני יום 11.03.04 על חוזה אחר להענקת זכויות הפרסום על הגשר עם צד ג'. משכך, בית המשפט התבקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין הפרת חוזה, ניהול מו"מ שלא בתום לב, הפסד הכנסות ונזקים בגין הפרת חוזים אחרים עם לקוחות.
מנגד, הנתבעים טענו שלא הסכימו לתמורה שהתובעת הציעה במסגרת המשא ומתן בנוסף, נטען שלתובעת נאמר במפורש שהתנהל משא ומתן מקביל עם צד שלישי. לטענת הנתבעים, צד זה זכה בסופו של דבר משום שהוא הציע תמורה גבוה יותר תמורת הפרסום על הגשר. כמו כן, נטען שהתובעת לא מסרה המחאות וערבויות בנקאיות כפי שנדרשה במעמד חתימת החוזה, ולכן הוא כלל לא נכנס לתוקף.
בית המשפט - לא נכרת חוזה
בפתח הדברים, השופט ציין שהשאלה המרכזית בתביעה הייתה האם נכרת חוזה ואם לא, האם התנהגות חסרת תום הלב מצד הנתבעים היא שמנעה זאת. לפסיקתו, כלל לא נכרת חוזה בין הצדדים. שכן, החתימה מטעם התובעת נעשתה לאחר המועד שנקבע לכך, למרות שהחוזה היה אצלה. לכך לא ניתן כל הסבר הגיוני על ידי התובעת.
בנוסף, התובעת לא מסרה את השיק הבנקאי אותו היה עליה למסור לנתבעת במעמד כריתת החוזה. לטענת התובעת, שיק זה היה מוכן והיה על הנתבעת לקחת אותו. אולם, בפני השופט לא הוצגו ראיות שהעידו על קיומו של השיק ולא ניתן לכך כל הסבר. כך היה גם באשר לערבות הבנקאית אותה התובעת הייתה צריכה למסור לנתבעת עם כריתת החוזה. כלומר, נטען שהיא הונפקה, אך לא הוצגה כל ראיה לכך. לאור האמור לעיל, השופט קבע שהתובעת לא הוכיחה שבעת קיבול ההצעה היא האמינה שאכן נכרת חוזה עם הנתבעת. זאת למרות שרכיב המסוימות התקיים - החוזה כלל פרטים מהותיים באשר לעסקה. כלומר, לא הוכח שנכרת חוזה ולכן טענות התובעת באשר להפרת ההסכם נדחו.
לאור זאת, השופט נדרש לבחון האם חוסר תום לב מצד הנתבעים מנע את כריתת החוזה. לקביעתו, חוסר תום הלב בא לידי ביטוי בביטול הפגישה ביום החתימה, עקב טיול משפחתי של הנתבע השני. הלה הודה שביטל את הפגישה, אך טען שהנתבעת לא הייתה עתידה לחתום על החוזה באותו מעמד. נפסק שבעובדה זו לא היה בכדי להוכיח חוסר תום לב מצד הנתבעים. בנוסף, השופט פסק שהתנהגות זו לבדה לא מנעה את כריתת החוזה. השופט קבע שהתובעת חתמה על החוזה ושלחה אותו לנתבעת בכל זאת, למרות שלא התקיימה פגישה, משום שהיא ידעה על כוונתה של האחרונה שלא לחתום. בהתקיים ידיעה זו, לא היה ניתן לקבוע שחוסר תום לב מצד הנתבעים הוא שהכשיל את הבשלת המשא ומתן לכדי חוזה מחייב. כלומר, גם עילת תביעה זו נדחתה. בסופו של דבר, התביעה נדחתה על כל רכיבה.
.JPG)
.jpg)
