בפסקי דין שונים נקבע שתנועת הצופים חבה באחריות כלפי חניך שנפגע במהלך פעילות. אולם, האם התנועה חבה גם במקרה בו הנפגע היה מדריך בתנועה, שהיה אחראי על קטנים ממנו? שאלה זו נדונה בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע. על פי כתב התביעה, כאשר התובע היה בן 16, הוא נפגע בתאונה שהתרחשה ביום 24.07.00 במסגרת פעילות בצופים. לשיטתו, התאונה התרחשה בשעות הלילה, במסגרת "אש לילה" שהתקיים ביער בו היה מחנה הקיץ של התנועה. באותה עת, התובע שימש כמדריך כיתות ה' בצופים.
במהלך הפעילות, הוא נדרש להפחיד את חניכיו על מנת להעצים את חווית ה"אש לילה". לשם כך, הוא התחבא על ראש גבעה, ללא פנס, והמתין עד להגעת חניכיו לאזור. כאשר הם הגיעו, התובע החל לרוץ קדימה, יחד עם מדריכים נוספים, והשמיע קריאות מפחידות. במהלך הריצה, הוא נפל לבור שהיה בקרקע, לאחר שנתקע בסלע. כתוצאה מהנפילה, הוא נפגע ברגלו ופונה מהמקום. לטענת התובע, האחריות לאירוע הייתה של הנתבעת ולכן קמה לה חובה לפצותו. מצד שני, הנתבעת טענה שהיא לא חבה באחריות ומשכך, לא קמה לה חובה לפצות את התובע.
שאלת החבות
השופטת קבעה שהנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובע, אשר שימש מדריך בתנועת הנוער. שכן, הנתבעת היא שארגנה את כל הפעילויות במחנה הקיץ והיה עליה לדאוג לבטיחות חניכי התנועה. לא זו אף זו, במקרה דנן, הפעילות בה נפגע התובע נעשתה במהלך הלילה, על גבי מדרון משופע. לפיכך, היא טמנה בחובה סיכוני בטיחות בלתי סבירים ולא טבעיים כגון בורות. השופטת קבעה שחובת הזהירות שהוטלה על הנתבעת הייתה מוגברת, ובפרט לאור העובדה שהתובע היה קטין בעת שנפגע ובין הצדדים היו יחסי מרות. לפסיקתה, הנתבעת הייתה יכולה לצפות את אפשרות התאונה והיה עליה לנקוט אמצעי בטיחות על מנת למנוע אותה ולהגן על התובע. השופטת ציינה שדי היה באמצעי בטיחות וזהירות סבירים, כגון: סיור מקדים במקום יחד עם המדריכים, הכרת השטח, פינוי אבנים, סתימת בורות, סימון שבילים וכד'. כאמור, אמצעים אלו לא ננקטו. בנוסף לכך, הנתבעת לא דאגה להימצאות רכב פינוי סמוך למקום הפעולה, ולכן התובע נאלץ להתפנות ברגל לאחר שנפצע. לאור האמור לעיל, השופטת קבעה שהנתבעת התרשלה כלפי התובע ולכן התרחשה התאונה. לדעת השופטת, לאור העובדה שהתובע היה קטין כבן 16, אשר הונחה במעשיו על ידי הממונים עליו, לא היה מקום לייחס לו אשם תורם. דהיינו, מבחינתו של התובע, פעולת ה"אש לילה" לא הייתה חריגה ולא היה ניתן לצפות ממנו שיסרב להשתתף בה. בסופו של דבר, נקבע כי הנתבעת אחראית לנזקו של התובע.
שאלת הנזק
על מנת לקבוע את גובה הנזק, השופטת נדרשה לאמוד את נכותו של התובע. על סמך חוות דעת מומחים, היא העמידה את שיעור נכותו הרפואית של התובע על 5%, ואת נכותו התפקודית על 7.5%. לאחר מכן, הוחלט לפסוק לתובע הפסדי שכר לעתיד על יסוד השכר הממוצע במשק ועל פי הנכות התפקודית. בד בבד, הדרישה לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד שכר בעבר נדחתה וכך גם התביעה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. לעומת זאת, השופטת קיבלה את דרישת התובע לפיצוי בגין כאב וסבל, הוצאות לעבר ולעתיד ועזרת צד ג'.
