לא פעם, מעסיקים מנכים משכרו של העובד סכומים בגין הוצאות שונות כגון: ביגוד, הכשרה, ביטוח, דמי שימוש בטלפון, מתנות לחגים וכד'. הלכה למעשה, למעסיק אסור לנכות מהשכר הוצאה שלא אושרה בחוק הגנת השכר. חוק זה מגדיר מהם המקרים בהם הניכוי אסור או מותר: במקרים בהם הניכוי הותר במפורש בצו, העובד נתן הסכמה מפורשת לכך או שהוכח קיומו של חוב קצוב למעסיק, הניכוי מותר. במקרים בהם לא מתקיימים תנאים אלו ואחרים, הניכוי אסור. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

פורום זכויות עובדים

פורום חוזה עבודה

פורום זכויות וחובות מעסיקים

פורום בית דין לעבודה


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה להחזר סכום כספי שנוכה כמקדמה משכרה של התובעת. על פי כתב התביעה, התובעת עבדה אצל הנתבעת במשך שלושה חודשים בשנת 2006. על פי תלושי השכר שניתנו לה עבור שני חודשי העבודה הראשונים, נוכה משכרה סכום של 319 ₪ בכל חודש, בגין מקדמה. על כן, הוגשה התביעה דנן. לטענת הנתבעת, חלק מהעובדות שנשכרו על ידה נהגו לבקש מקדמה והסכום נוכה מהמשכורת בדיעבד. הנתבעת טענה כי התובעת ראתה את תלוש השכר הראשון בו נוכה לה סכום בגין מקדמה, אך לא העלתה טענות כנגד ניכוי זה, אלא רק לגבי מספר השעות בהן עבדה ואופן חישוב השכר.


בית הדין אסר על ניכוי סכומים משכר התובעת


במהלך הדיון, התובעת הציגה בפני בית המשפט את תלושי השכר שלה ואת דו"ח הנוכחות. בדו"ח זה נרשם ששכרה היה 21 ₪ ברוטו לשעה. בנוסף, נעשה תיקון בכתב יד בו נרשם "תיקון חודש מרץ 319 ₪". לטענת התובעת, יתכן שהסכום שנוכה כמקדמה היה טעות שנבעה מתיקון שכרה במשכורת חודש אפריל. שכן, בחודש מרץ שכרה חושב על פי משכורת שעתית של שכר מינימום ולא לפי 21 ₪ לשעה. מנגד, הנתבעת טענה ששכר כל העובדות המתחילות היה שכר מינימום לשעה. עם זאת, הנתבעת לא הציגה בפני בית המשפט מסמך בכתב בנוגע לתנאי העבודה של התובעת ולא סיפקה הסבר ענייני לפערי השכר כפי שהתגלו בתלושי התובעת.


בנוסף, הצדדים הסכימו אודות מספר שעות העבודה שהתובעת ביצעה. מהסכמה זו, הנתבעת הסיקה שלתובעת לא היו טענות בנוגע למקדמות שנוכו, בפרט לאור העובדה שהניכוי נעשה בשני חודשי העבודה הראשונים. כלומר, הנתבעת טענה שהתובעת הסכימה מכללא לניכוי השכר. מצד שני, התובעת טענה שגילתה על ניכוי השכר בדיעבד ולכן לא טענה כנגדו מיד לאחר תשלום המשכורת.


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הרשמת החליטה לקבל את התביעה. היא ציינה שעל פי חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, ניתן לנכות משכר העובד רק במקרים מסוימים, שמפורטים בחוק. במקרה זה, הנטל להוכחה שהניכוי נעשה כדין הוטל על הנתבעת. אולם, היא לא הציגה בפני בית המשפט מסמכים או רישומים שהעידו על כך שהתובעת אכן קיבלה מקדמות. קרי, לא הוכח כי היה טעם לניכוי. כמו כן, הוחלט לקבל את טענתה של התובעת לפיה המקור לניכוי סכום זה היה בטעות של הנהלת חשבונות. אמנם, טענה זו לא הוכחה והייתה בגדר סברה, אך מאחר שהנתבעת לא הציגה ראיות שתמכו בגרסתה, הוחלט שהיא לא הרימה את הנטל. על כן, הרשמת החליטה לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר בסך 638 ש"ח.