בפסיקה נקבע כי האחריות המשותפת לחובות המשפחה בין בני זוג, נובעת משותפותם ברכוש. אף על פי כן, נקבע כי כאשר מדובר בשותפות מוגבלת או מצומצמת, האחריות של כל אחד מבני הזוג תהיה רק לגבי החובות שנצברו בנוגע לרכוש המשותף. יש לציין כי קיימת גם גישה מחמירה, לפיה על מנת שתקום חזקת האחריות לחובות, יש צורך בקשר ישיר בין החוב לבין הנכס המהווה את נשוא חזקת השיתוף.
יש לכם שאלה?
הנתבעת ובעלה לשעבר הגישו הסכם גירושין לבית הדין הרבני, על מנת לאשרו על פי חוק יחסי ממון. מהסכם הגירושין עלה כי לבני הזוג היו חובות משותפים, וכי לבעל היו חובות נוספים משלו. בהסכם הגירושין בני הזוג הסכימו כי הדירה תימכר בכדי לפרוע את החובות. מהיתרה שתישאר, הנתבעת תרכוש דירה שתירשם על שם הילדים ובן זוגה דאז יקבל 10,000 דולר. עוד נקבע בהסכם כי הבעל ישלם מזונות ילדים על סך 2,500 ₪ וכי משמורת הילדים תהיה אצל הנתבעת. לאחר מכן, הנתבעת שוכנעה על ידי בית הדין לנסות הליך של שלום בית.
לאחר מכן, הנתבעת ובעלה חתמו על הסכם גירושין חדש, שקבע כי הדירה וכל המיטלטלין שבה עברו לידי הנתבעת והילדים. עוד נקבע בהסכם זה כי הנתבעת תישא ביתרת תשלום המשכנתא ובמזונות הילדים. בית הדין הרבני אישר את ההסכם, נתן לו תוקף של פסק דין וקבע כי בני הזוג מגורשים.
טיעוני התובע
התובע טען כי הוא הכיר את בעלה של הנתבעת בעבודה וכי הלווה לו כספים. התובע הוסיף וטען כי בכדי להשיג חלק מהסכומים שהלווה לבעל, היה עליו ללוות ממקורות שונים, וכי חלק מההלוואות נשאו ריביות גבוהות. כמו כן, התובע טען כי הבעל הציג בפניו המחאות דחויות שקיבל עבור עבודות שביצע. אולם, כאשר הוא הגיע לבנק בכדי להפקידן, ההמחאות חזרו מהבנק כבלתי נפרעות, תחילה עקב חוסר כיסוי מספיק, ולאחר מכן עקב הגבלת החשבון בבנק הבינלאומי. התובע הוסיף וטען כי הוא פנה אל הבעל בבקשה שיחזיר לו את כספו.
התובע הגיש את ההמחאות שניתנו לו על ידי הגרוש ללשכת ההוצאה לפועל, וביקש עיקול מיטלטלין בבית הנתבעת. בתגובה לכך, הנתבעת הגישה פסק דין הצהרתי לפיו כל המיטלטלין היו שייכים לה, מכוח פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני.
התובע טען כי כריתת הסכם יחסי הממון בין בני הזוג לוותה בחוסר תום לב, מכיוון שההסכם נכרת לאחר צבירת החוב על ידי הגרוש. עוד נטען כי מכיוון שהסכם הממון היה הסכם מאוחר, בית המשפט נדרש להעדיף על פניו את הנושים האחרים של הגרוש. כמו כן נטען כי הסכם יחסי הממון הווה ניסיון להברחת נכסים.
החלטת בית משפט שלום
בבית משפט השלום נקבע כי לא הוכח שהסכם הגירושין היה חוזה למראית עין ולכן היה לכבדו. בעקבות זאת, התובע הגיש תביעה נוספת למתן סעד הצהרתי לפיו הנתבעת הייתה חייבת בפירעון חובותיו מכוח חזקת השיתוף שהייתה קיימת בינה לבין גרושה. הנתבעת טענה כי היא וגרושה חיו במשך שנים רבות תחת הפרדה רכושית כמעט מוחלטת, ולכן היא לא הייתה מעורבת כלל בחובותיו. עוד טענה הנתבעת כי הדירה נמכרה לאחר פירעון המשכנתא בכדי לשלם חוב לבנק, והיתרה הועברה אליה בהתאם להסכם הגירושין.
דחיית התביעה
בית המשפט קבע כי בכל הטענות שהיו קשורות לתקיפת הסכם הגירושין כהסכם למראית עין שמטרתו להבריח נכסים, פסק הדין של בית הדין הרבני היווה מעשה בית דין. לכן, טענות אלו נדחו. לאחר מכן, בית המשפט דן בטענת התובע לפיה בין בני הזוג הייתה חזקת שיתוף טרם גירושיהם. בעניין זה נקבע כי לא היה ניתן להכריע בשאלה העקרונית בדבר תחולת חזקת השיתוף בחובות הגרוש, מכיוון שלא היו ראיות או ביסוס עובדתי שהראו מה היה מקור החוב. בנוגע לתחולת חזקת השיתוף בנכסים, בית המשפט קבע כי מהעובדה שהנתבעת וגרושה היו בעלי הדירה והמיטלטלין שבה, ניתן היה ללמוד על שיתוף נכסים. לפיכך, כל חוב שהיה קשור בנכסים אלה, היה חוב משותף של הנתבעת וגרושה. אולם, מכיוון שנקבע כי התובע לא הצליח להוכיח קשר בין ההלוואה שניתנה לגרוש לבין שותפותה של הנתבעת בעסק, התביעה נדחתה.
