תובענה זו בסדר דין מקוצר, בגין יתרת חוב הנובעת מעיסקות רכישת מוצרי עץ שונים.

בהליך של סדר דין מקוצר, על הנתבע להגיש בקשת רשות להתגונן. כלומר, הנתבע אינו יכול להגיש את כתב הגנתו מיד לאחר המצאת כתב התביעה, ועליו לבקש מבית המשפט רשות לעשות כן. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא. במקרה זה, הונחה בפני בית המשפט בקשת רשות להתגונן, במסגרת הליך של סדר דין מקוצר. ראשית הסיפור בתובענה בגין יתרת חוב שהמשיבה הגישה נגד המבקשת. יתרת החוב עמדה על סך של 14,107 ₪ ונבעה מעסקאות של רכישת מוצרי עץ שונים. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן.

הסדר הבראה פרטי

המבקשת הודתה בקיום החוב, אך כפרה בחבותה לשלם למשיבה את הסכום שהתבקש. לטענתה, היא נקלעה לקשיים כלכלים חמורים ובמסגרתם נקטה בהליך הבראה כלכלית. הליך זה נעשה באופן פרטי, ללא מעורבות או פיקוח מצד בית המשפט. במסגרת ההליך, הסכימו כל נושיה הבלתי מובטחים של המבקשת, פרט למשיבה ונושה נוסף, להסתפק בתשלום חלקי של החוב על ידי המבקשת, כ-65%. סכום זה שולם לנושים, והמבקשת נמכרה לצד ג' כעסק חי תוך שמירה על נכסיה ועל מקום עבודתם של עובדיה.

יש לכם שאלה?
פורום יזמות עסקית | ליווי עסקי
פורום פשיטת רגל | חדלות פירעון ונתוני אשראי
פורום דיני זכיינות
פורום הקמת חברות ושותפויות | ייעוץ לחברות ושותפויות
פורום הסדר חוב | מחיקת חובות


המבקשת טענה שסירובה של המשיבה להסתפק בפירעון של כ-65% מהחוב היווה סרבנות בלתי ראויה. נטען שהייתה זו הפרה של חובת תום הלב. שכן, החלופה שעמדה בפני המבקשת הייתה כניסה לתהליך פירוק. לדידה, תוצאות הליך הפירוק היו עלולות להיות שליליות מבחינת המשיבה. זאת מאחר והייתה קיימת סבירות גבוהה שהיא לא תקבל כלל כספים, או לכל הפחות, סכומים זעומים. המבקשת הוסיפה שעמדתה של המשיבה הפכה אותה לנושה מועדפת, בניגוד לעיקרון השוויון בין הנושים הלא מובטחים. על כן, המבקשת סברה שיש לדחות את התביעה. מנגד, המשיבה טענה שדין התביעה להתקבל.

דיון והכרעה

בית המשפט דחה את הבקשה. בהתאם לסעיף 350 בחוק החברות, התשנ"ט – 1999, חברה יכולה לנקוט בתהליכי הבראה מוסדרים ומפוקחים על ידי בית המשפט. בנסיבות אלו, קיימת לבית המשפט סמכות לכפות את הסדר ההבראה על נושים סרבנים. אולם, סמכות זו קיימת רק בהליך שננקט בהתאם להוראות חוק החברות.

נקבע שהוראות החוק לא חלו במקרה דנן. זאת היות והחברה בחרה לנקוט בהליך הבראה כלכלי מחוץ כתלי בית המשפט. משכך, נפסק שלא היה מקום לאפשר את כפיית ההסדר על המשיבה, היות ובית המשפט לא פיקח על ההליך מלכתחילה.

המבקשת נשאלה מדוע לא נקטה בהליך הבראה בפיקוח בית המשפט, בהתאם לחוק החברות. בא כוחה של המבקשת השיב שההחלטה נבעה מטעמי יעילות כלכלית. בית המשפט פסק שהמבקשת לא הייתה ראויה לגינוי בשל כך. להיפך, במסגרת הליך ההבראה הפרטי, הושגה רווחה לכלל הנושים ומקום עבודתם של עובדי החברה ניצל. נוסף על כך, ניהול ההליך באופן פרטי אפשר לשמור בחשאיות את קיומו. כך, נמנעה פגיעה באמון הלקוחות והקיום העתידי של החברה הובטח.

עם זאת, בית המשפט קבע שלא היה כל בסיס משפטי לטענה שנטענה על ידי המבקשת, לפיה היה צריך לפקח על ההליך, גם כשהלה נעשה באופן פרטי. כלומר, ההגנות שחלו על חברה בעת ניהול הליך הבראה במסגרת חוק החברות, כגון הקפאת הליכים או כפיית ההסדר על מיעוט מתנגד, לא חלו במקרה של הליך הבראה פרטי של חברה. לסיכום, התפיסה המשפטית הייתה שלא ניתן היה לכפות את ההסדר על נושה סרבן בהסדר נושים פרטי. משכך, הבקשה נדחתה.