לא פעם, מוגשת תביעה לבית המשפט כאשר העובדות לא ידועות במלואן, ואין די ראיות באשר להתרחשות נשוא הדיון. כאשר מדובר בתביעה נזיקית מכוח עילת הרשלנות, התובע יכול לנסות להפעיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין – "הדבר מעיד בעד עצמו". באמצעות שימוש בכלל זה, עובר נטל השכנוע לנתבע, והוא נדרש להוכיח שלא התרשל. החלת הכלל מותנית בקיומם של שלושת התנאים הבאים: התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת את נסיבות האירוע; הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו; נסיבות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שהנתבע נקט זהירות סבירה. בתביעות רשלנות רפואית ניתן לראות שימוש רב בכלל זה, אולם הוא נידון גם בתביעות רשלנות אחרות. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

פורום תביעות ביטוח

פורום נזיקין

 

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצויים עקב שריפה שפרצה בבית התובעים. על פי כתב התביעה, ביום 21.01.04 פרצה שריפה בחדר העבודה בדירת התובע הרביעי. הדירה נשכרה על ידי התובע הרביעי ואשתו מידי הוריה, אשר הצטרפו לתביעה. לאחר פרוץ השריפה, הוזעק התובע ממקום עבודתו על ידי אמו. הלה הגיע לביתו לאחר כיבוי השריפה על ידי מכבי האש. מדו"ח מכבי האש שנערך לא ניתן היה לדעת מה היה הגורם לשריפה. אז, הזמין התובע חוקר שריפות שקבע שהגורם לפרוץ האש היה כשל חשמלי במסך מחשב שהיה בחדר העבודה. התביעה דנן הוגשה על בסיס חו"ד זו.


טיעוני הצדדים


לטענת התובע, הוא רכש מחברת "ספירנט" את מסך המחשב שהיה לו בבית וגרם לשריפה. בשוק המחשבים היו ארבע חברות שונות שנשאו שם זה, ומאחר שהתובע לא ידע מאיזו חברה רכש את המוצר, תובעים הגישו תביעה נגד כולן. התובעים טענו שהיה על הנתבעות לפצותם על הנזקים שנגרמו לרכוש ולדירה עקב השריפה, והסתמכו על חוות דעת חוקר השריפות. מנגד, הנתבעות כפרו באשמות וטענו שהתובע לא רכש מהן את מסך המחשב. בנוסף, הן טענו שהאש כלל לא פרצה מהמסך ולכן לא קמה להן אחריות לשריפה. כמו כן, נטען שהתובעים לא עמדו בנטל הוכחת נזקיהם.

 

מעמדן של החברות הנתבעות


משום שהתביעה הוגשה נגד ארבע חברות שונות, השופט נדרש לבחון מה היה דינה של כל חברה. באשר לנתבעת השלישית, נקבע שהיא חדלה לפעול 12 שנים לפני האירוע הנדון. באשר לנתבעת הרביעית, נפסק שהיא מעולם לא שיווקה ומכרה את מסך המחשב מהסוג שהיה לתובע. הלה לא סתר טענות אלו. מכאן, ניתן היה להסיק שהתובע לא רכש משתי חברות אלו את המסך ולכן התביעה נגדן נדחתה. באשר לנתבעת הראשונה והשנייה, נקבעה שהאחרונה קמה במקומה של הראשונה.

 

הלכה למעשה, במועד רכישת המסך, בשנת 2002, רק הנתבעת השנייה פעלה בשוק. יתרה מזאת, רק לנתבעת זו היה היתר לייבא מסכי מחשב מהסוג שנרכש על ידי התובע. לאור העדויות שהוצגו בבית המשפט, נפסק שהתובע אכן רכש מסך מהסוג אותו ייבאה החברה. אז, השופט נדרש לבחון האם המסך הוא שגרם לשריפה. כאמור, התובעים התבססו בתביעתם על חו"ד של חוקר שריפות שקבע כי המקור לשריפה היה כשל חשמלי במסך מחשב. חוקר נוסף קבע שלא היה ניתן לדעת מה גרם לשריפה. לדעת השופט, חוות דעתו של החוקר הראשון הייתה אמינה יותר. שכן, היא הייתה מעמיקה והתבססה על בדיקה של מכשירים חשמליים נוספים שהיו בחדר העבודה, לעומת חוות הדעת שהוגשה על ידי החוקר השני. לאור האמור לעיל, השופט אימץ את חוות הדעת וקבע שהאש פרצה כתוצאה מכשל חשמלי במסך המחשב.


לטענת הנתבעות, התובע השאיר את המסך דולק כשלא היה בביתו וכיסה את פתחי האוורור ולכן השריפה פרצה. כלומר, הנתבעות טענו שלתובע הייתה אחריות לפרוץ השריפה ולכל הפחות, היה לו אשם תורם. השופט קבע שטענות אלו לא הוכחו על ידי הנתבעות ולכן הן נדחו. 

 

החלת הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו"

 

מנגד, התובעים טענו להחלת הכלל של הדבר מעיד בעד עצמו מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. על מנת להחיל כלל זה, נדרש קיומם של שלושה תנאים מצטברים. ראשית, שלתובע לא הייתה ידיעה או היכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לקרות הנזק. השופט פסק שתנאי זה התקיים מאחר שהתובעים לא ידעו מה היו הנסיבות הממשיות שגרמו לשריפה.

 

שנית, נדרש שהנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. השופט קבע שגם אם המסך היה בחזקת התובע, השליטה על רכיביו הפנימיים הייתה של הנתבעת השנייה. שכן, רק היא הכירה חלקים אלו וידעה לתקנם.

 

שלישית, נדרש שפרטי המקרה התיישבו עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. לקביעת השופט, הנתבעת אכן התרשלה. הוא ביסס את החלטתו על העובדה שהנתבעת השנייה ייבאה את מסכי המחשב כאשר לא היו לה היתרי יבוא שהעידו על בטיחות המוצרים. בנוסף, למסכים לא נערכו בדיקות תקינות ובטיחות ולא צורפו להם הוראות הפעלה בעברית, אלא רק באנגלית. לא זו אף זו, הנזקים שהיו עלולים להיגרם מחסימת פתחי האוורור לא פורטו על ידי הנתבעת בהוראות הבטיחות.

 

לאור האמור לעיל, השופט קבע שהמקרה התיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת השנייה התרשלה מאשר שנקטה זהירות סבירה ולכן היא נמצאה אחראית לפרוץ השריפה. בסופו של יום, התביעה התקבלה והנתבעת חויבה בתשלום פיצויים לתובעים.