החקיקה האזרחית הישראלית אינה מעודדת בדרך כלל תופעות של עשיית דין עצמי בידי אזרחים. הרציונאל מאחורי המאבק המשפטי כנגד הדין העצמי הינו רב. החל מהחשש מפני אובדן הסדר החברתי, עבור בשאיפה להגן על החלש, וכלה ברצון להימנע מהתדרדרות למעשי אלימות כדרך ליישוב סכסוכים. עם זאת, קיימים מספר חריגים לכך בהם מתיר המחוקק, בתנאים מסוימים, עשיית דין עצמית בידי אזרחים.
יש לכם שאלה?
אחד החריגים מצוי בסעיף 18 לחוק המקרקעין. הסעיף עוסק בזכותו של מחזיק כדין במקרקעין לעשות שימוש בכוח סביר למטרת הגנה על חזקתו במקרקעין, או לשם השבת החזקה בקרקע, שעה שזו נגזלה ממנו שלא כדין. במקרה של פלישה למקרקעי הזולת, סעיף 18 קובע כי ניתן יהיה להפעיל דין עצמי עד 30 יום לאחר שבוצעה הפלישה, לאחר מכן אין להפעיל כוח במטרה לסלק את הפולש, ויש לפנות לערכאות משפטיות במטרה להסדיר את המחלוקת.
המשכיר מרתך את דלתות המושכר
בפרשה שהתגלגלה לפתחו של בית משפט השלום בקרית גת נדונה שאלת חוקיותו של פינוי מושכר על דרך של עשיית דין עצמי. התביעה הוגשה בידי אדם אשר שכר חנות מאת הנתבע למשך שנה, כאשר ניתנה לשוכר אופציה להאריך את תקופת ההסכם. לאחר תום השנה הראשונה להסכם, הצדדים נחלקו בדעתם בנוגע לשאלת המחיר בו יושכר הנכס להבא, וזאת משום שהדבר לא נקבע בהסכם המקורי ביניהם.
הסכסוך בין הצדדים אשר הלך והחריף, הגיע לשיאו כאשר לטענת התובע הוא הגיע בוקר אחד לחנות אותה שכר, ומצא את דלתותיה מרותכות וחסומות באמצעות מנעולים כבדים. בהתאם לכך, תבע התובע פיצויים עבור הנזקים שנגרמו לו עקב חוסר יכולתו להפעיל את חנותו.
טענות הצדדים - האם מדובר בעשיית דין עצמית? האם ריתוך הדלתות היה מהלך חוקי?
התובע טען כי התקיים משא ומתן בין בא כוחו לבין נציגו של הנתבע בנוגע לגובה שכר הדירה אותו היה עליו לשלם, וזו הסיבה לכך שטרם שילם את התמורה בעבור השימוש בחנות. לשיטתו של התובע, הנתבע פעל באופן חד צדדי ושלא כדין בכך שריתך את דלתות חנותו. התובע ציין כי עקב מעשי הנתבע נגרמו לו נזקים כספיים ובכללם אובדן רווח, פגיעה במלאי עסקי וכדומה. מנגד, הנתבע טען כי ריתך את הדלתות לאחר שהתובע לא שילם את שכר הדירה, וזאת משום שניתן צו בית משפט, אשר קבע לשיטתו של הנתבע, כי באם התובע לא ישלם את שכר הדירה, הרי שאותו הצו יחשב לצו לסילוק ידו של התובע מן המושכר.
בית המשפט: "הנתבע פעל בניגוד לחוק"
בית המשפט עיין בחוק המקרקעין, האזין לטענות הצדדים ונתן את פסיקתו. נקבע כי בכדי לבצע דין עצמי בהתאם לסעיף 18 לחוק המקרקעין, על הפלישה להיות "טרייה", קרי, התרחשה עד 30 יום בטרם בוצע אקט של דין עצמי. במקרה דנן, בית המשפט מצא כי הפלישה כלל לא הייתה טרייה, שהרי השוכר מחזיק במקום כדין למעלה משנה. יתרה מזו, נפסק כי התובע מעולם לא היה מסיג גבול במקרקעי הנתבע.
הסיבה לכך, אליבא דבית המשפט, הייתה כי בין הצדדים התקיים הסכם אשר אפשר לתובע להחזיק בנכס עובר למועד בו רותכו הדלתות. בית המשפט לא התעלם מן העובדה כי התובע לא טמן ידו בצלחת וזאת משום שלא שילם את שכר הדירה. יחד עם זאת, נקבע כי עובדה זו לא הייתה יכולה להוביל את הנתבע להסיק כי היה רשאי לבצע דין עצמי.
עוד נקבע כי דרך המלך לפתרון סכסוכים היא באמצעות בית המשפט והשלטונות, עשיית דין עצמי תתאפשר רק במסגרת התנאים המוגדרים בחוק המקרקעין. צוין כי הנתבע דנן פעל בניגוד לחוק המקרקעין, ומשכך קבע בית המשפט כי פעולה זו הייתה שלא כדין. בהתאם לכך, בית המשפט חייב את הנתבע בתשלום פיצויים עבור נזקיו של התובע, לצד שכר טרחת עורך דינו, כאשר הסכום הכולל אותו נצטווה הנתבע להעביר לתובע עמד על כ-40,000 שקלים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
